נס קריעת ים סוף התרחש בליל שביעי של פסח. בני ישראל יצאו זה עתה ממצרים, מייחלים ומקווים כי סוף סוף נחלצו מהרדיפות, מהעינויים ומעבודת הפרך. והנה המצרים רודפים אחריהם להחזירם למצרים – הים לפניהם, המצרים מאחוריהם והמדבר סוגר עליהם מהצדדים. במצוקתו מתלבט העם, כדברי המדרש, בין התאבדות בקפיצה לים לבין כניעה ושיבה לעבדות מצרים, בין מלחמה ברודפיו עד טיפת הדם האחרונה לבין תפילה למרומים בזעקה חסרת אונים ומעש. אלא שלפתע, באה להם הישועה – בדרך ניסית ובלתי צפויה. ומכאן, שהיהודי אינו יוצא לחירות אמיתית אלא בשעה שמתחזק באמונתו ובטחונו בה' אלוקיו ומבטל רצונו מפני רצון העליון.
שביעי של פסח – הלכה ומנהג
א. שביעי של פסח אינו נחשב 'רגל' בפני עצמו, אלא סיומו של חג הפסח. לכן אין מברכים ברכת 'שהחיינו' בהדלקת הנרות לכבוד החג וכן בקידוש.
ב. כבכל 'יום טוב' (חג), אסורה בשביעי של פסח כל מלאכה, מלבד מלאכת "אוכל נפש", דהיינו הכנת מאכלים ליום החג עצמו, כולל בישול. לצורך כך מותר להעביר אש מנר שהודלק קודם החג, אך אין להבעיר אש חדשה או לכבות אש דולקת.
ג. כל תפילות החג וכן הקידוש על היין – בנוסח 'שלושה רגלים' הנדפס בסידורים.
ד. ליל שביעי של פסח – סח אדמו"ר הריי"ץ: "בליובאוויטש היו נעורים בליל שביעי של פסח, וגם בשבועות והושענא רבה. כשהייתי בן תשע שנים, כבר לא שכבתי לישון בשביעי של פסח – יש ללמוד לילה שלם". (מתוך 'היום יום' כ"א ניסן).
ה. סעודת משיח – הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות הכללית, תיקן סעודה שלישית מיוחדת בחג זה (ובחו"ל ב'אחרון של פסח – 'יום טוב' שני של גלויות). אחרי תפילת מנחה נוטלים ידיים בברכה, מברכים ברכת 'המוציא' על מצה ושותים ארבע כוסות יין. במהלך סעודה זו, הנקראת 'סעודת משיח', מנגנים ניגונים ומתחזקים בדברי תורה בעניני הגאולה וביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
מנהג ישראל זה מיסודו של הבעל שם טוב הקדוש לקיים סעודת משיח בשביעי של פסח, נתפרסם על ידי אדמו"ר הרש"ב, רבי שלום דובער נשמתו עדן (האדמו"ר החמישי בשושלת חב"ד), והוא שהוסיף את התקנה – לשתות בסעודה זו 'ארבע כוסות' יין. הרבי מליובאוויטש, נשיא דורנו, הנהיג הוספה זו בקביעות וקישר זאת עם מאמר חז"ל: עתיד הקב"ה להשקות את אומות העולם ארבע כוסות של פורענות, ואילו את ישראל ארבע כוסות של נחמה. הרבי הסביר כי עצם העובדה שעוד בזמן הגלות עורכים ישראל 'סעודת משיח', מעידה על כך שהם אינם 'מכירים' בגלות ובכך מזרזים ומחישים את הגאולה האמיתית והשלמה.
סיפר אדמו"ר הריי"צ, הרבי הקודם בחב"ד: "הבעל שם טוב קרא לסעודה זו של אחרון של פסח 'סעודת משיח'. וכשם שנקראו שמות על פי פנימיות התורה לסעודות שבת ויום טוב – 'עתיקא קדישא', 'זעיר אנפין' וכדומה – כך קראו לסעודה זו 'סעודת משיח'. בעת הסעודה היתה הדלת פתוחה לכל, וכל מי שנכח אז בבית היה טועם מן הסעודה. 'סעודת משיח' נערכת באחרון של פסח (ובארץ ישראל בשביעי של פסח), שכן ביום זה מאיר גילוי הארת משיח צדקנו".
לטעום את הגאולה
למן ראשית התגלות תורת החסידות ומנהגיה ע"י הבעל שם טוב וממשיכי דרכו החל בעולם תהליך של מפנה מהותי, כמבואר בספרי החסידות כי התגלות הבעל שם טוב ותורת החסידות הינם הכנה לימות המשיח. ובלשון אדמו"רי החסידות לדורותיהם: מזמנו של הבעל שם טוב החל מתנוצץ בעולם אורו של משיח. ידועה האיגרת שכתב הבעל שם טוב, בה הוא מספר על 'עליית נשמה' שהיתה לו להיכלו של משיח. לשאלתו: "אימתי קאתי מר?" (=מתי יבוא מר?), ענהו המשיח: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה". הרי שהפצת מעיינות החסידות, ועד למקומות שהם בבחינת "חוץ" לקדושה, מזרזת את הגאולה האמיתית והשלימה. תורת החסידות היא, איפה, ההכנה הרוחנית, המכשירה את העולם לקראת ביאת והתגלות המשיח. המתעמק בסוגיות החסידות ובמנהגיה המיוחדים, ימצא בהן קווי חיבור עם מושגי ההוויה האלוקית שתשרור בעולם בימות המשיח. אשר על כן, עבודת הפצת המעיינות בעצמו ובזולת היא שמכינה את העולם להיות כלי לתורתו של משיח – "תורה חדשה מאתי תצא". כך גם ההתלהבות והשמחה שתובעת החסידות בעבודת האדם הפנימית, הכנה היא לשלימות עבודת ה' בימות המשיח. ובפרט הדבקות בצדיק וההתבטלות המוחלטת לרצונו הקדוש, אינן אלא ההכנה לדבקות ולהתבטלות כלפי המלך המשיח, שבאישיותו תהיינה משולבות בתכלית השלימות מנהיגות רוחנית (רב) ומנהיגות חברתית ומדינית (מלך).
גם המנהג 'סעודת משיח' קשור לתפיסה רעיונית זו. ענינה הפנימי של סעודה זו הוא 'פתיחת צינור' לקבלת הארת המשיח, לא רק בכלים הרוחניים של הבנה ורגש, אלא גם בדרך אכילה גשמית. באכילתו מרגיש האדם במוחש את טעם המזון, ולאחר מכן, כשמעכלו בקרבו, נעשה הוא דם מדמו ובשר מבשרו.
כך ענינה הפנימי של 'סעודת משיח' הוא לפעול (בכל אחד ואחד לפי ערכו) 'פתיחת' הכוחות והחושים לענין ביאת המשיח, לא רק במונחים מופשטים, כי אם גם באופן מוחשי ומציאותי. שהרי גילוי המשיח לעתיד לבוא לא יישאר במישור הרוחני בלבד, אלא יבוא במציאות הממשית שאפשר לראותה בעיניים ולמששה בידיים באופן מוחשי, ממש כמו הסעודה שאנו אוכלים וכמו היין שאנו שותים. ככל שמתקרבים לגאולה, נדרשת הכנה גדולה יותר לקראתה. על כן נתווסף בדורות האחרונים מנהג שתיית ארבע הכוסות בסעודת משיח. שתיית ארבע הכוסות בליל סדר פסח הן כדברי חז"ל: "ארבע כוסות של פורענות שעתיד הקב"ה להשקות את אומות העולם, וכנגדן עתיד להשקות את ישראל ארבע כוסות של נחמות". ובאשר הולכים אנו ומתקרבים לימות המשיח בהם יתקיימו הייעודים הללו, מתכוננים אנו לקראתם על ידי מנהג זה כדי לעורר ולזרז עצמנו להתכונן לקראת גילוי ארבע הכוסות של ימות המשיח.
שמו של הרב יאיר כלב הפך כבר מזמן לשם נרדף לספר התניא. לפני כ-30 שנה החל הרב כלב להעביר את שיעור התניא הראשון שלו בפני קומץ משתתפים בעיר חולון. ומאז, ברבות השנים, צמחה פעילותו לכדי מפעל גדול מימדים של מערך שיעורי תניא המתקיימים על ידו באופן קבוע באינספור נקודות בארץ ובעולם. רבבות יהודים, גברים ונשים, נחשפו במהלך השנים לתכנים של ספר התניא בזכות פעילותיו של הרב כלב. ראה עוד >>
חג שמח, אמן ואמן.