פרשת משפטים

חשוב לדעת
פרשתנו עוסקת ברובה בדיני נזיקין וממונות ובשאר ענינים שבין אדם לחברו. גדרן של מצוות ה'משפטים', בשונה מהמצוות שבגדר 'חוקים' או 'עדות', מורה על כך שאלו הן מצוות המוכרחות לקיומה של חברה מתוקנת, ועל כן ממילא מתיישבות הן גם עם השכל האנושי. אמנם קיומן בפועל אינו מצד היותן מובנות בשכלנו כי אם, קודם לכל, מצד היותן ציוויי התורה. להלן עיקרי הדינים (ולצדם הבאורים הבסיסיים המתחייבים לשם הבנת הדברים):
דיני עבדים ושפחות
אדם שנתפס בגניבה ואינו יכול להשיב את גניבתו, יימכר על ידי בית הדין לשנות עבודה קצובות עד שש שנים, ולא יותר, ובכסף שניתן תמורתו יוחזר לניזק כספו שנגנב. התורה אינה מתייחסת בחיוב למקרה שהעבד מתעקש להמשיך לעבוד את אדונו גם בתום שש השנים, שכן יהודי הוא עבד ה' ולא עבד לבני אדם. ובכל זאת, אם גם לאחר שהבהירו זאת לעבד, והוא עדיין מתעקש שלא להיפרד מאדונו, אזי, לאחר טקס רציעת אוזנו לאות קלון, ימשיך הוא לעבוד את אדונו עד לבוא שנת היובל (אחת לחמישים שנה).
אב המוכר את בתו הקטנה לאמה (=שפחה), תצא היא לחופשי בסיומן של שש שנות עבודה או לכשתבגר.
דיני נזקי גוף שנגרמו בידי אדם
1. ההורג במזיד חייב מיתה. 2. ההורג בשגגה, ימלט אל עיר המקלט, שם יהיה מוגן מנקמת גואל הדם. 3 . מכה אביו או אמו וגרם להם לחבורה, חייב מיתה. 4. גונב אדם ומוכרו לעבד חייב מיתה. 5. המקלל את אביו או את אמו חייב מיתה. 6. החובל בחברו חייב לשלם לו תשלומים שונים על פי שומת בית הדין: דמי ביטול מלאכה, דמי ריפוי, דמי צער ובושת ודמי נזק נוסף. 7. המכה למוות את עבדו הגוי, חייב מיתה. אך אם העבד מת רק לאחר מספר ימים, האדון פטור. 8. אדם המכה בשוגג אשה הרה, למשל במהלך קטטה עם אדם אחר, והיא מפילה את ולדה, עליו לשלם קנס. אם האשה עצמה נפגעה, ואיבדה אחד מאבריה, בית הדין מעריך את גובה הקנס והפיצוי שיש לשלם כבגין המכה כל אדם אחר. 9. המכה את עבדו הגוי, והלה מאבד את אחד מאבריו, יצא העבד לחופשי.
דיני שור המזיק נזקי גוף
1. שור ההורג אדם יומת בסקילה ובשרו אסור באכילה. 2. שור מועד (היינו שנגח והרג בפעם השלישית), יומת הוא וכופר יושת על בעליו. 3 . שור שנגח והרג עבד או אמה, ייסקל ובעליו ישלם פיצוי לבעל העבד.
דיני נזקים בממון
1. הכורה בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור או חמור וניזק, חייב לשלם את דמי הנזק לבעלים. 2. נגח שורו של אדם והרג את שור רעהו, ישלם בעל השור המזיק את מחצית הנזק. ואם היה השור מועד, ישלם הבעלים את מלוא הנזק. 3. הגונב שור וטבחו או מכרו, כך שכבר אינו יכול להחזיר את הגניבה עצמה, עליו לשלם פי חמש מדמי השור. אם מדובר בכבש או עז, ישלם הוא רק פי ארבעה. 4 . אדם התופס בביתו גנב בשעת מעשה ומחשש לחייו מקדים הוא והורגו, פטור. 5. בכל מקרה של גניבה, על הגנב לשלם כפל גניבתו.6. המביא את עדרו לרעות בשדה חברו, עליו לשלם את מלוא הנזק. 7 . המבעיר אש, אפילו בשטחו שלו, אלא שהאש התפשטה והזיקה רכושם של אחרים, על המבעיר לשלם את הנזק.
דיני שמירה, שאלה והשכרה
שומר חינם – אדם השומר ללא שכר על רכושו כליו או כספו של חברו ונגנבו או הוזקו, ישבע כי לא פשע בשמירתם ופטור מכל נזק שאירע להם. (אם אירע לרכוש נזק כל שהוא, ובעל הרכוש תובע את השומר, על השומר להישבע שלא פשע והתרשל בשמירה וכל שכן שלא שלח את ידו ברכוש חברו, ויהיה פטור. אך אם יתגלה כרשלן, הרי הוא פושע, ועליו לשלם כפל הרכוש שאבד או נגנב). שומר שכר – השומר המקבל שכר על שמירתו, הרי הוא חייב במקרה של גניבת הרכוש או אבידתו. שואל – השואל כלי מחברו על מנת לעשות בו שימוש ללא תשלום, חייב בכל נזק או אובדן שיארע לכלי, אלא אם ניזוק הכלי או בלה במהלך שימוש תקין וראוי. השוכר – המשתמש בכלי או רכוש חברו ומשלם עבור השימוש, יש מפרשים שדינו כשומר שכר ויש מפרשים כי דינו כשומר חינם.
דינים נוספים בתחומים שונים
- המפתה בתולה לשכב עמה, חייב לשאתה לאשה או לשלם קנס לאביה על מעשהו. – העוסק בכשפים חייב מיתה. – השוכב עם בהמה חייב מיתה. – המקריב קורבן לאלילים דינו מיתה. – אין לפגוע בדברים או בממון השייכים לגר – אדם שהגיע מארץ אחרת. – אסור להונות או לענות כל אדם. ובפרט מודגש הדבר בנוגע לגר, אלמנה ויתום חסרי ישע. התורה מבטיחה כי הקב"ה יעמוד לצד המעונה ויעניש את המענה. – אין לללחוץ ולהכביד על העני כי יחזיר הלוואה שנטל לצורך מחייתו, ואין להטיל תוספת ריבית על קרן ההלוואה. – הלוקח בעירבון (משכון כנגד הלוואה) חפץ המשמש את הלווה לקיומו בחיי היום יום, עליו להחזירו לו כל אימת שיצטרך לדבר. – אין לקלל את הדיינים או את נשיאי העדה. – איסור שמיעת לשון הרע. – אין לסייע לשקרנים בדינם. – בית דין לא יחייב מיתה אלה ברוב של שניים. – אין להעדיף עני או מסכן ולהטות הדין לטובתו. – יש להתרחק משקר. – היוצא מבית הדין כשהוא מחוייב במיתה, ולאחר מכן עולה טענה כלשהי המאפשרת לזכותו, חובה על בית הדין לשוב ולדון בענינו. ולעומת זאת, אדם היוצא מבית הדין כשהוא זכאי, אזי גם אם נתקבלו ראיות חדשות לחובתו, אין לשוב ולדונו. – אין לדיין ליטול שוחד, גם אם נותן השוחד הוא זה שבלאו הכי (גם ללא מתן השוחד) יזכה בדין. – אסור לדיין לשמוע דברי אחד המתדיינים שלא בפני חברו. – יש לשמור על המוקדם והמאוחר בסדרי הפרשת תרומות, מעשרות ופדיית בכורות העדר. את פרטי הדינים בנוגע להפרשות השונות מפרטת התורה במקומות אחרים. – אסור לאכול בשר טרפה אלא להשליכה לכלבים. – הרואה אבידת חברו (שורו או חמורו התועים בדרך), גם אם הוא שונאו, חייב להשיבה לו ואינו יכול להתעלם ממנה. – הרואה את חמור שונאו מוטל בדרך קורס תחת משאו, אינו יכול להתעלם מכך, ועליו לעזור לו. – התורה שבה ומזהירה לנהוג ביושר ובכבוד עם הגר. – שנת השמיטה בעבודת השדה (חקלאות). יש לעבד אתהקרקע שש שנים, ובשנה השביעית (שנת המנוחה והשמיטה) חדלים מן העבודה ומפקירים לכל את תנובת הקרקע העולה מאליה. – יום השבת. על האדם לעבוד עבודתו בששת ימות השבוע, וביום השביעי ישבות מכל מלאכה. יום השבת הינו יום מנוחה לאדם, לעבדיו ולבעלי החיים שברשותו. – כאן משמיעה התורה אזהרה כללית אודות קיום כל מצוות ה'. – אין לחבור לעובד עבודה זרה בשום דרך ובשום ענין. – התורה מזכירה את שלושת הרגלים, בהם חובה על כל יהודי לעלות לירושלים לבית המקדש, ולהביא עימו לשם את קרבנות הרגל. שלושת הרגלים הם: חג המצות – פסח, חג הקציר – שבועות, וחג האסיף – סוכות. – אין להקריב את קרבן הפסח כל עוד לא ביערנו מן הבית את החמץ. – אין להותיר מן הקרבן עד בוקר, אלא החלקים הקרבים על המזבח. – חובה להביא את ביכורי הפירות מן השדה לירושלים לבית האלוקים ולאוכלם שם בטהרה. – אין לבשל בשר בחלב. מכך שהתורה חוזרת על איסור זה בשלושה מקומות שונים, לומדים חז"ל כי בשר עם חלב נאסרו באכילה, בהנאה ובבישול.
הבשורה והאזהרה
הקב"ה מבטיח לבני ישראל השוהים במדבר, כי סוף סוף עתידים הם להכנס לארץ ישראל המובטחת. אמנם, מהלשון "הנני שולח מלאך לפניך", ניתן להבין כי בשל חטאי ישראל לא תהיה כניסתם לארץ באופן הנעלה ביותר אלא על ידי מלאך בלבד.
בנוסף להבטחה אשר עומדים הם לפני כיבושה המלא של הארץ והתנחלות העם בה, מוזהרים בני ישראל שלא ללמוד מאורחות חייהם של גויי הארץ, שלא לנטות אחר עבודתם הזרה ולשבר ולנתוץ את מזבחותיהם ואליליהם. ה' מבטיח כי כיבוש הארץ יהיה באופן ניסי המכוון מלמעלה. שמירת מצוות ה' בארצם תמשיך עליהם ברכה כללית, תגן עליהם מפני מחלות, הפלות ועקרות ותפיל אימה ופחד על אויביהם שינוסו מפניהם. והגם שבכח ה' למגר את כל יושבי הארץ באופן מיידי, מכל מקום, יהיה הכיבוש בתהליך מדורג, שלב אחרי שלב, כדי שלא תהפוך הארץ שוממה בטרם ינחלוה בני ישראל וקודם שיתחילו ליישבה ולעבדה. כמו כן מוזהרים בני ישראל שלא לכרות ברית עם יושבי הארץ כי אם לגרשם, כדי שלא יתערבו בהם וילמדו ממעשיהם.
אין מוקדם ומאוחר בתורה
לקראת סיום הפרשה שבה התורה ומתארת אירועים שקדמו למתן תורה. בד' בסיון מצטווה משה לעלות אל הר סיני. ובעוד אהרן, נדב, אביהוא ושבעים מזקני ישראל נשארים למרגלות ההר ומשתחווים מרחוק, ניגש משה לבדו אל ענן ה' השוכן על ההר. כבר באותו היום חוזר משה אל בני ישראל ומלמדם את דיני התורה. העם מקבל את הדברים ומתחייב לעשותם ככל אשר יצוה ה', ובאומרו 'כל שיצוה ה' – נעשה ונשמע'. משה כותב את דברי ה' בתורה מבראשית ועד ליום מתן תורה. למחרת, בה' בסיון, כהכנה למתן תורה, בונה משה מזבח בתחתית ההר וכן מצבה לכל שבט. לאחר הקרבת זבחי שלמים לה', מקריא משה בפני העם את דברי התורה שכתב.
משה עולה בשנית אל ההר
לאחר מתן תורה, שוב קורא ה' אל משה לעלות אל ההר. הפעם לשם קבלת שני לוחות האבן המרובעות עליהן כתובים עשרת הדברות. משה עולה אל ההר ושוהה בו ארבעים יום. את הזקנים ובראשם אהרן וחור הוא משאיר במחנה למען ישפטו בהעדרו את העם. רק יהושע, משרת משה, הוא היחידי המורשה להתלוות אליו עד למרגלות ההר. שם ממתין יהושע למשה עד שובו מן ההר. משה עולה אל ההר האפוף ענן, ואילו האלוקים יורד אל פסגתו באש אוכלת. לאחר ששה ימים נכנס משה בציווי ה' אל תוך הענן ומתייחד עם האלוקים ארבעים ימים ולילות.