פרשת וזאת הברכה

ברכת משה לכל שבטי ישראל
משה מכנס את כל שבטי ישראל על מנת לברכם לפני מותו. בפתח הדברים הוא פותח בשבח הקב"ה בכלל ועל שנתן את התורה לישראל בפרט, שבחי משה כוללים גם דברי הערכה וזכות לעם ישראל.
ברכת ראובן
הראשון לברכה הוא ראובן הבכור. משה מברכו שיזכה לאריכות ימים בעולם הזה ולעולם הבא בקרב כל השבטים, מבלי שחטאיו יעיבו על זכויותיו.
ברכת יהודה
משה סומך את ברכת יהודה לראובן, שכן שניהם גברו על מידותיהם להודות על חטאם (מעשה בלהה ומעשה תמר). עיקר הברכה עוסקת בהבטחה להצלחת מלכי ישראל שיעמדו מצאצאי יהודה במלחמותיהם.
ברכת לוי
שבט לוי נחשב למעולה והמובחר בין השבטים, ובהתאם, כך גם ברכתו ודברי השבח לבניו יודעי התורה והמשרתים בבית המקדש. משה מציין את התנהגותו המופתית של השבט בתמימותו ובנאמנותו לה' בכל שנות הנדודים במדבר, אל מול כל התלונות והפרשיות הקשות שליוו את מסעות העם. ברוח נבואתו הוא גם צופה את נצחון החשמונאים בני השבט במלחמתם העתידית ביוונים.
ברכת בנימין
ברכת בנימין מתייחסת בעיקר לבית המקדש שייבנה בנחלתו. על כן סמוכה ברכתו לברכת לוי שבניו ישרתו במקדש.
ברכת יוסף
בחלקו של יוסף ישכון משכן שילה. ועל כן, סמוכה ברכתו לברכת בנימין ולוי. בברכתו של יוסף אנו מוצאים ברכה לשפע בפירות ומימי נחלתו וכן למנהיגים דגולים אשר יעמדו משבט זה.
ברכת זבולון ויששכר
זבולון ויששכר מתברכים יחדיו, שכן הם מקיימים ביניהם שותפות מופלאה: תחילה מתברכים בני זבולון העוסקים במסחר ומפרנסים ותומכים בבני יששכר המתמסרים לעסק לימוד התורה.
ברכת גד
בני גד היושבים בערי הספר, בירכם משה בגבורה ועוז רוח להגן על הארץ. בברכתם מוזכרת בחירתם להתיישב בארץ ישראל המזרחית, מקום קבורת משה.
ברכת דן
שבט דן היושב גם הוא בספר, בצפונה של הארץ, מתברך גם הוא בגבורה ועוז רוח.
ברכת נפתלי
נפתלי זוכה להתברך בקרקע דשנה ופוריה בנחלתו שעל שפת הכנרת.
ברכת אשר
גם ברכתו של אשר מתייחסת, בדומה לשבטים גד ודן, להתיישבותו בספר. משה מברכו בתפוקת שמן רב ומשובח מנחלתו ולריבוי בילודה.
ברכה כללית
בסיימו לברך את כל אחד מהשבטים בפירוט, מסכם משה ואומר, כי מעל כל אלה עומדת ברכת ה' הכללית לכל בני ישראל בענין הגבורה והאומץ, ושהארץ תוציא שפע ברזל ונחושת ממחצביה. על בני ישראל לזכור תמיד כי אין כה' אלוקיהם וכי מזומן הוא להם תמיד לבוא לעזרתם.
משה עולה למות בהר
חמשת חומשי תורה מסתיימים בפטירת משה רבנו שהביא לישראל את תורת ה' הנקראת על שמו – 'תורת משה'.
משה עולה אל הר נבו. משם מראה לו הקב"ה את הארץ המובטחת, ומודיעו כי ממשמשת ובאה שעת קיום הבטחתו לאבות האומה – הנחלת הארץ לבני ישראל. אלא שהוא, משה, לא יזכה להכנס אל הארץ כי אם לראותה בלבד.
ושם בהר מת משה ומקום קבורתו לא נודע. ומעידה התורה עליו: "ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו, לא כהתה עינו ולא נס לחו".
לאחר שלושים ימי האבל שמקיימים בני ישראל על פטירת משה, שורה החכמה האלוקית על יהושע והוא מקבל לידיו את הנהגת העם ברוח מורשת משה רבו. התורה מסתיימת בתיאור גדולת והפלאת מעלותיו היחודיות של משה כרב, כמנהיג וכנביא: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, אשר ידעו ה' פנים אל פנים. לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים, לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ולכל היד החזקה, ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל."