פרשת בהר

שמיטת השנה השביעית
ה' מצוה את משה בהר סיני לומר לבני ישראל: שנת השמיטה היא השנה השביעית לאחר שש שנות עבודת האדמה. את שנת השמיטה אנו מקדשים בשביתה מעבודת הארץ ובשמיטת (הפקרת) יבולי שנה זו הצומחים ועולים מאליהם ומותרים לכל. ה' מבטיח כי יבול השנה השישית יפרנס את ישראל גם בשנה השביעית ועד לצמיחת יבולי השמינית. המצוות בענין שנת השמיטה נוהגות רק בארץ ישראל.
ברכת השנה השישית
שואלת התורה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו"?! ומשיב הכתוב: "וציוויתי את ברכתי לכם בשנה השישית, ועשות את התבואה לשלוש שנים" (לשנה השישית, השביעית, וחלק מן השמינית, עד אשר תנבוט התבואה החדשה).
שנת היובל
לאחר שבע שמיטות (ארבעים ותשע שנים) תחול שנת החמישים, שנת היובל. מלבד דיני השמיטה הנוהגים בשנ ת היובל, יוצאים כל העבדים העבריים בשנה זו לחירות והקרקעות (שנמכרו) חוזרות לבעליהן הראשונים. את שנת היובל מקדשים ביום הכיפורים בתקיעת שופר, ומכאן שמה של שנת החמישים – על שם השופר הנקרא גם יובל.
אדמות ובתים בארץ ישראל אינם נמכרים במכירה גמורה וניתנים לחכירה בלבד. תוקפן של עסקאות הנדל"ן (מכירת וקניית אחוזות, בתים וקרקעות) מסתיים על פי התורה בשנת היובל, על כן תימחור שווי הקרקע או הנכס בעסקאות המכירה (חכירה) נקבע לפי מספר השנים שנותרו עד שנת היובל, בה יחזרו הקרקע או הנכס לבעליהן המקורי.
שמירה על חלוקת הארץ לשבטים
חזרת הקרקעות לבעלים הראשונים מתבצעת על פי החלוקה, שחילקה התורה את ארץ ישראל, לשבטים ולמשפחות. והטעם לכך, אומרת התורה: "כי לי הארץ, כי גרים ותושבים אתם עמדי".
אפשרויות גאולת נכסי הנדל"ן
בנוגע לחזרת הקרקעות, הבתים וכו' לבעלים הראשונים (על פי חלוקת הארץ לשבטים), מפרטת התורה אפשרויות לגאולת הנכסים:
המוכר בית בעיר מוקפת חומה, באפשרותו לגאלו (לרוכשו חזרה מהמוכר) עד תום שנה מהמכירה. אולם אם לא גאל עד תום שנה, אזי המכירה היא לצמיתות ואינה חוזרת אף ביובל.
שונה הדבר בנוגע לבית הנמצא בעיר שאינה מוקפת חומה, שניתן לגאלו בכל עת. ואף אם אינו נגאל, יחזור חינם לבעלים בשנת היובל. דין זה מתייחס במיוחד לערי הלווים – לעולם יחזרו השדות והבתים לבעליהם הראשונים, הם הלווים.
איסור נשך הריבית
התורה אוסרת הטלת ריבית על הלוואה. ה' מזהיר מפני ניצול חולשת הלווה הזקוק לכסף (גם כאשר ייתרצה הלווה במצוקתו לשלם ריבית, מכל מקום הדבר אסור בתכלית).
דיני עבד עברי ולעומתו עבד כנעני
יהודי אשר (בשל מצוקתו הכלכלית) נאלץ למכור עצמו לעבד, יקבל בבית הקונה, האדון היהודי, מעמד מיוחד: אסור להעבידו בעבודות בזויות; עבודתו תהיה כעבודת פועל שכיר; ישוחרר עם משפחתו לאחר שש שנות עבודה; בהגיעה שנת היובל, אף אם טרם מלאו שש שנים לעבודתו, יצא לחופשי חינם. לעולם אין לרדות בעבד עברי באשר בני ישראל הינם עבדי ה' ולא עבדים לעבדים. לעומתו, עבד גוי הקנוי בקניין הגוף ועבדותו מלאה ולצמיתות, אינו יוצא לחירות ועובר כנכס בירושה.
דיני עברי הנמכר לגוי
יהודי שמצבו הכלכלי הירוד אילצו למכור עצמו לגוי תושב הארץ, יוצא גם הוא בשנת היובל. ועל כל פנים, על קרוביו מישראל מוטלת החובה להזדרז ולגאלו על פי שווי דמי השנים שנותרו עד היובל (כדי שיאות הגוי לשחררו לפני שנת החמישים). ועל כל פנים, חובה היא המוטלת על אחיו היהודים לעמוד על כך שהגוי אינו מתעמר ורודה ביהודי, ומנמקת התורה: " כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים…"
חיזוק נוסף לשלושה ציווים
בסיום הפרשה מחזקת התורה שלושה ציווים אודותם כבר למדנו: איסור עבודה זרה על סוגיה השונים (כעשיית אלילים, פסל, מצבה או אבן משכית), חיוב שמירת השבת וחיוב יראת קדושת המקדש.