סיפור חורבנם של בתי המקדש

שני בתי המקדש, בית המקדש הראשון ובית המקדש השני חרבו שניהם באותו יום, בהבדל שנים כמובן, בתשעה בחודש מנחם אב:
הבית הראשון
בתשעה לחודש אב נחרב הן בית המקדש הראשון והן בית המקדש השני. הבית הראשון, שנבנה בידי שלמה המלך, נחרב בידי צבא נבוכדנצר מלך בבל, בשנת 3338 לבריאת העולם (לפני כ-2,437 שנה). ארבע מאות ועשר שנים עמד הבית על מכונו, ונחרב בימי צדקיהו המלך.
התלמוד מגלה כי שלמה המלך צפה אפשרות של חורבן, ועל כן הקים בית גנזים מיוחד במעבה האדמה לגניזת כלי המקדש. ואמנם, תקופה מסויימת לפני החורבן נגנזו כמה מכלי המקדש העיקריים, ובהם הארון ובו שני לוחות הברית.
הבית השני
לאחר גלות בת שבעים שנה בבבל, הכריז כורש, מלך פרס, על התחלת בנין הבית השני. בעקבות הכרזתו אספו המוני יהודים גולים את מיטלטליהם ועלו לירושלים. חומות ירושלים ובתיה, וכן בית המקדש עצמו, היו חרבים. מסופר כי בעת הנחת היסודות לבניין בית המקדש החדש התערבבו קולות הבכי של הזקנים, שעוד זכרו את כבודו ותפארתו של הבית הראשון, עם תרועות השמחה של יתר העם. כעבור עשרים ושתיים שנה הוקם בית המקדש השני והוא התקיים ארבע מאות ועשרים שנה.
החורבן
לאחר מצור שנמשך על ירושלים חודשים ארוכים, הכניעו הלגיונות הרומיים את יהודי העיר, המיתו רבים מהם והעלו באש את בית המקדש. היה זה בשנת 3888 לבריאת העולם (לפני 1947 שנה), בימיו של רבי יוחנן בן זכאי. תיאורי חז"ל על רגע השריפה מעבירים צמרמורת: "כשראה כהן גדול שנשרף (בית המקדש), עלה לראש גגו של היכל ועמו כיתות- כיתות של פרחי כהונה ומפתחות ההיכל בידיהם. אמרו לפני הקב"ה: 'ריבונו של עולם! הואיל ולא זכינו להיות גזברים נאמנים לפניך – הרי מפתחות ביתך מסורים לך'! וזרקום כלפי מעלה. יצאה כמין פיסת יד וקיבלתם. כשראו הכהנים והלוויים שנשרף בית המקדש, נטלו את הכינורים ואת החצוצרות… ונפלו באש ונשרפו" (פסיקתא רבתי כו,ז).