נשמה אלוקית

שאלה: אם יש לי נשמה אלוקית אינסופית כל כך, למה היא מסתתרת עמוק כל כך?

מה שאמיתי – עולה ביוקר

כך טבע הקב"ה בבריאה: על האדם לצאת מעצמו בעבור משמעות החיים שלו, כדי לברוא את עצמו. היסטוריה, נסיבות החיים,  שריטות וכל השאר – הכל גזרה מאת ה'. אבל הדבר היחידי שלא נברא הוא משמעות החיים, ובזה האדם דומה לקב"ה. הוא צריך להיות ממש "אלוקים" של משמעות חייו. זאת משום שהקב"ה תובע מהאדם עבודה שאיננה לחם בושת שמקבלים בחינם, "נהמא דכיסופא" בלשון חז"ל. וכמו שאומר איוב: "למעשה ידיך תכסוף".

נקודה זו מודגשת מאוד בחסידות – עבודת האדם בכוחות עצמו. ועל פי הכלל בספר יצירה,  "נעוץ תחילתן בסופן", הרי ככל שהנפש האלוקית נמשכת יותר למטה עד לבירור החלקים התחתונים ביותר, תתהפך הנפש הבהמית (תחושת הישות הטבעית שבאדם) ותהיה כלי לאלוקות – "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני". עד לאפיסת הנפש הבהמית, אותו "חוצה" שבאדם, הרצון הפנימי של היהודי מצד נפש האלוקית עטוף ברצון חיצוני המונע את גילויו. אלא אם האדם יתמסר להילחם בכל מאודו, במסירות נפש, על משמעות חייו – כל כך יקר העניין!

לדוגמה, יש לי רצון פנימי חזק להיות גיטריסט, אבל חולשותיי, עצלותי ולחצים למיניהם מן הסביבה, מולידים בי רצונות חיצוניים המונעים ממני להתממש, בדרך של קבלת עול, לתרגילים מעצבנים.

על האדם להמשיך את נפשו האלוקית, היא שליחותו בחייו עלי אדמות, לעבודת הבירור גם של חלקו בעולם – הניצוצות שיש בעולם ומחכים לי על כל צעד ושעל. להיות בעל, אישה, חבר, אבא, איש עסקים על פי אמיתת העניין. כך מתבטא יותר ויותר עצם מהותה, והכל תלוי בעבודת האדם. כל עניין שלומדים בחסידות, צריך להביאו בפועל כי על ידי העבודה בפועל דוקא תופסים במהות החסידות. כל זמן שהדברים נשארים תיאורטיים, זה נשאר חיצוני. כדי להפוך את התורה לתורת חיים – תורה מלשון הוראה – צריך לתת את הדבר היקר לי מכל – את אהבת עצמי!