משנכנס אדר מרבים בשמחה – כל השנה

כתב בשולחן ערוך "משנכנס אדר מרבים בשמחה", אבל חסידים שמחים כל ימות השנה. הבעש"ט אומר (הוספות לכתר שם טוב סימן קס"ט): "השמחה, על ידי הבחנת הטוב והמשמח שבכל דבר, נחשבת בעיני החסידים למצוה מדאורייתא".
כותב כ"ק אדמו"ר הריי"ץ: "שני דברים מעולם לא חסרו אצל חסידים – שמחה וידידות. שתי אלה הן תכונות חסידיות, ולעולם הן קיימות במהותן ובמציאותן, אלא שלפעמים הן מתעלמות וצריכים לגלותן" (איגרות קודש כרך ה, עמ' רמו).
החסידים הראשונים היו אומרים: "חסיד הוא כדור של שמחה וכדור של אש" (ספר השיחות תש"ג עמ' 6). כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' אמר: "שמחה של מצוה ושיר, מבטלים את כל הדינים והקטרוגים – ברוחניות ובגשמיות" (איגרות קודש שלו עמ' שסח). לחסיד שהתאונן על עצבות הפוקדת אותו, השיב ה'צמח צדק': פליאה גדולה היא, כאשר יהודי אומר בשחרית 'שלא עשני גוי', צריך הדבר לספק לו שמחה לכל היום, בזכרו שהוא יהודי (מגדל-עז עמ' רי"א).
לקפוץ משמחה
אדמו"ר הריי"ץ מספר באחת משיחותיו (ספר השיחות תש"א עמ' 50) על שני חסידים שחיו בעיר אחת: ר' יוסף, בר דעת גדול ומשכיל בחסידות, שהיה בעל מרה שחורה בטבעו, תמיד מהורהר, והיה מתרכז שעות בענין של חסידות. ור' אברהם המלמד, שהיה תמיד שמח. פעם, אחרי התפילה, שאל ר' יוסף את ר' אברהם: מה אתה שמח? ענה ר' אברהם: כל כך הרבה שעות אתה כבר חושב, ועדיין לא הגעת אל התכלית. הלוא מלוא כל הארץ כבודו וצריכים להיות בשמחה!
חסיד אחד כתב ל'צמח צדק' שקשה לו להגיע לידי שמחה. השיב לו הרבי: המחשבה, הדיבור והמעשה (שלושת 'לבושי' הנפש) הם העיקר בהנהגת האדם, ובהם נתונות לו הבחירה והרשות לחשוב, לדבר ולעשות כרצונו. אדם צריך לשמור על מחשבתו, לחשוב רק מחשבות משמחות; עליו ליזהר מלדבר בעניני עצבות ומרה שחורה; ויש לו להתנהג כאילו הוא מלא שמחה בלבו, להראות תנועות שמחות (אף שעדיין אין הוא מרגיש בלבו שמחה כזאת). ואז סופו להיות כן באמת (איגרות קודש שלו עמ' שכג).
בימי הבעש"ט התגורר בעיירה ליובאוויטש יהודי שהיה מהדמויות הבולטות בעיירה, וכינויו – רבי ישראל השמח. הוא היה נוהג לומר: "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. מהי כוונת המצוה? שהמצוה באה מהציווי 'אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים' – הבורא ברוך הוא, המוציא והמחלץ את האדם מכל מיני בוץ. ואם אני, ישראל'יק, אין ואפס, זכיתי לקיים ציווי של הא-ל היחיד יתברך, הרי עליי לקפוץ ולרקוד מרוב שמחה" (ליקוטי דיבורים א עמ' קטו).
כך ירקדו כשיבוא המשיח
שמחה אין פירושה חלילה קלות ראש. אומר רבנו הזקן: "גם בעבודה מתוך קבלת עול צריכה להיות מורגשת שמחת הנפש, על שזכה להיות עובד ה'" (ספר המאמרים תש"ט עמ' 206). כ"ק אדמו"ר הרש"ב אמר: "יש אשר עובד ה' עושה חשבון צדק על מצבו הרוחני, ומוצא את חסרונותיו ומחליט לתקנם; אבל הוא בשמחה ומרגיש סיפוק פנימי, שכן הכרת האמת והחלטת התיקון מביאות שמחה ונעימות" (אגרות קודש אדמו"ר הריי"צ כרך ד, עמ' סט). בחגיגת שבעת ימי המשתה של אדמו"ר הרש"ב
רקדו חסידים בגן שלפני בית אביו, הרבי מהר"ש, ונוצרו עשרות מעגלים. באותה שעה ישב הרבי מהר"ש ליד חלון ביתו והביט לעבר הגן. נענה ואמר: "הנה, כך ירקדו יהודים בחוצות קריה כשיבוא המשיח!" (ליקוטי דיבורים חלק א, עמ' לד).

מאז התייסדות החסידות, היתה השמחה אבן יסוד בהווייה החסידית. אך בשנים האחרונות הרבי שם דגש על כך שצריכים להיות בשמחה מיוחדת בתור הכנה וזירוז לגאולה השלימה.
בשיחת שבת פרשת תצא תשמ"ח הביע הרבי תמיהה מה עוד אפשר לעשות לזירוז הגאולה? מסקנתו של הרבי היתה, ש"הדבר שעדין לא עשו בשביל להביא את המשיח הוא – עבודת השמחה הרצויה בשביל להביא את המשיח. נוסף לכך ששמחה פורצת כל הגדרים, גם גדרי הגלות, יש בשמחה סגולה מיוחדת להביא את הגאולה…".
והרבי הבהיר, שאין בכוונתו רק לעשיית מצוות מתוך שמחה – אלא מדובר "על השמחה כשלעצמה, שמחה בטהרתה, עבודה של שמחה לשם מטרה ותכלית של ביאת המשיח…והשמחה תביא את המשיח".
ואם יבוא מישהו וישאל: אם השמחה מסוגלת לזירוז הגאולה, מדוע לא שמענו על כך בדורות האחרונים? מדוע אף אחד מגדולי ישראל לא עורר על כך? הרבי התייחס אף לשאלה זו, והסביר, שבגלל קשיי הגלות, לא היו ליהודים את הכוחות לשמוח שמחה טהורה ואמיתית. רק כעת, בגלל שמוכרחים להביא את הגאולה על ידי שמחה – לכן, "נותנים כוחות מיוחדים שיוכל להיות ענין השמחה בטהרתה".
וסיים הרבי: "שבמקום אריכות הדיבור והשקלא וטרייא כו', יתחילו במעשה בפועל: לצאת בקריאה והכרזה על דבר הוספה מיוחדת בשמחה, כדי להביא את המשיח, ובוודאי שעל ידי זה יביאו את המשיח בפועל ממש, ובזריזות הכי גדולה, לא עיכבן כהרף עין", ואדרבא – ינסו ויווכחו!!".