מצות אהבת ישראל – אהבה שאינה תלויה בדבר

"ואהבת לרעך כמוך – רבי עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה"
כשאנו אוהבים אדם משום שהוא מתייחס כלפינו בחביבות ובהערכה – עדיין אין זה הביטוי האמיתי של אהבת ישראל. כשאנו רוחשים חיבה לאדם מסויים בשל חכמתו, טוב לבו, מעשיו הטובים – גם אז עדיין עוד לא הגענו לקיומה המלא והעצמי של מצות אהבת ישראל. אולי אין אנו אוהבים אותו, אלא את העובדה שהוא מתייחס בחמימות כלפינו? אולי אין אנו מחבבים את האדם, אלא את חכמתו, טוב לבו ואת מעשיו הטובים? אולי אין אהבה זו נובעת אלא מכך, שתכונותיו אלה גורמות לנו להרגיש טוב יותר, וממילא אין זה ביטוי לאהבה שאנו אוהבים את עצמנו, שהרי אהבה עצמית היא ללא תנאים?
המשמעות האמיתית של אהבת ישראל היא – לאהוב יהודי כפי שהוא, על מעלותיו ומגרעותיו. לאהבו כי הוא יהודי, אח. לאהבו למרות שאולי (נדמה לנו ש)זה לא קל כל כך, ולמרות שיהודי זה אף מפריע לנו במידה מסויימת. זו אהבת ישראל!
אהבה זו צריכה לנבוע מהעובדה, שהביטוי "כולנו אחים" אכן אינו מליצה אלא מציאות. שכן, אנו איננו רק בני עם אחד, אלא גם אחים, אחים ממש. אמנם איננו ילידי אותם הורים, אולם מבחינת הנשמה שבקירבנו – אנו אחים ואף יותר מכך.
הנשמה הפרטית שבתוך כל אחד מאיתנו נמשלת לתא בודד בתוך גוף גדול, אשר קיומו וכושר חיותו מותנים בקיומם ובבריאותם של שאר התאים. ואכן, אלה פני הדברים מבחינת הנשמה. נשמתו של כל אחד מאיתנו היא "תא" ב"גוף" הגדול של עם ישראל. כביכול, חלק מנשמה אחת גדולה שהתפצלה והתלבשה בגופים רבים. נשמתו, מהותו הפנימית, של היהודי האחד היא ההשלמה של נשמת היהודי השני. האחד ללא השני הוא חסר, ולכן גם כשלעצמו הוא פגום.
לפיכך, מצד פנימיות הדברים, לא צריכה להיות משמעות לעובדה, שהיהודי השני איננו תמיד לפי רוחנו. גם אם הוא לוקה בפגמים ובמגרעות, ואפילו אם הם רבים, אין זו סיבה המצדיקה לסייג את אהבתנו כלפיו. הוא היה יהודי ונשאר יהודי. אנו אוהבים את ה"יהודי" שבו, את פנימיותו, ולא את הספיחים (טבע שלילי והרגלים רעים) החיצוניים שנאחזו בו. אדרבה, אם אנו מוצאים בו מגרעות – הרי מתוך אהבתנו אותו נשתדל לתקנן, אלא שנעשה זאת מתוך אהבה וחיבה, כדוגמת האב האוהב את בנו, שלכן מחנכו ומעמידו על דרך הישר, באהבה ובסבלנות; תוך המנעות עד הקצה האחרון מצעקות וגערות של קוצר רוח חס ושלום. חלילה לנו להניח את ידינו ולהתייאש מיהודי, יהיה מי שיהיה. הלא מעצמנו לא התייאשנו ולמה זה נתייאש מהזולת?
אמת, אין זה קל כל כך להחדיר בעצמנו גישה זו, שהרי היא עומדת בניגוד גמור לדרכי התגובה הטבעית והספונטאנית שלנו. אמנם לשם כך ניתן לנו מוח, כדי שנעמיק בדברים ונתבונן בהם שוב ושוב, עד שאט אט ייקלטו וייספגו היטב בתודעתינו והנהגתינו היומיומית. ואחת הדרכים הבטוחות שבאמצעותן ניתן לתרגל אהבת ישראל היא עשיית מעשי אהבה וחסד בפועל. על המעשים שאנו עושים ועל המילים שאנו מוציאים מפינו קל, יחסית, לשלוט. כשנתרגל, איפוא, לכבד את הזולת, לא לפגוע בו, להגיש לו סיוע ועזרה, סיוע פיזי ונפשי, במקרי הצורך – ישפיע ויפעל הדבר בהכרח גם על פנימיותנו ואכן נאהב את היהודי השני בלב ונפש. חשיבותה של מצוה זו בכל הדורות ובפרט בימינו מובנת היטב לאור מאמר חז"ל, כי החורבן והגלות באו בעטייה של שנאת חינם. מכאן, שאם ברצוננו לזכות בגאולה, עלינו לטפח אהבת חינם – לאהוב יהודי אף אם אין הוא "ראוי", כביכול, לכך…
אהבת ישראל אמיתית, בלתי תלויה בדבר, היא כיום צו השעה. בהתלכדות ובהתאחדות תשרה עלינו ברכת הבורא.
כדאי לומר בכל בוקר את המילים: "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך".