מה זה שנה מעוברת? ולמה יש שני 'אדרים'?

שנה מעוברת
היום יום שלישי ומחר יום רביעי חל ראש חודש אדר א'. חודש זה מתווסף לשנים עשר החודשים האחרים, והופך את השנה לשנה 'מעוברת' – שנה בת שלושה עשר חודשים.
שמו ההלכתי של אדר א' הוא 'חודש העיבור', כלומר החודש שהופך את השנה לשנה מעוברת.
הסיבה – הוספת חודש העיבור מטרתה דחיית חודש ניסן, כדי לוודא שחג הפסח יתקיים כציווי התורה תמיד באביב – מועד יציאתנו מארץ מצרים. ישנו הפרש של כאחד עשר יום בין שניים עשר חודשי הלבנה – שהם שנה בלוח העברי, לבין שנת השמש – מנינם של אומות העולם.
(אגב הסיבה שעם ישראל סופר את השנה על פי הירח אינה מקרית, עם ישראל נמשל לירח, וכשם שלירח אין אור משל עצמו והוא מקבל את כל אורו מהשמש, כך עם ישראל הם ענווים ויודעים שכל מה שיש להם הוא מאת ה'. וכפי שהירח מתחדש בכל חודש, כך עם ישראל עתיד להתחדש ולהיגאל).
ההפרש הזה עלול לגרום להזזת חג הפסח אט אט לתוך החורף, ואילו התורה הורתה לחגוג אותו בחודש האביב. על כן קבעו חז"ל אחת לכמה שנים 'שנה מעוברת', שבה חודש נוסף – חודש העיבור, בן שלושים יום. חודש זה מתקן את ההפרשים שנוצרו בין שנת הלבנה (ישראל מונין ללבנה) ובין שנת החמה. החודש הראשון הוא אדר ראשון (אדר רגיל ואדר שני הם בני 29 יום).
כיון שבימינו נקבע העיבור על פי חישובי תאריכים, הרי שניתן לדעת מראש איזו היא שנה מעוברת. ואם כן, באופן תאורטי ניתן היה להכפיל את כל אחד מהחודשים האחרים, ולאו דוקא את אדר. אלא שמנהג אבותנו בידינו – כשבית המקדש היה קיים, אירע לעתים שההחלטה על עיבור השנה התקבלה רק ימים ספורים לפני כניסתו של חודש ניסן, וממילא חייבים היו לעבר מיד את החודש שבו נתקבלה ההחלטה, דהיינו את חודש אדר.
ואף שבפועל אנו מכפילים דוקא את חודש אדר, מכל מקום, הרי באופן עקרוני כל מטרתנו היא להוסיף חודש. ואם כן, לכאורה, לחודש שאותו אנו מוסיפים אין הגדרה עצמאית, משום שאינו אלא בבחינת 'נספח' לשאר חודשי השנה. ונמצא, החודש הנוסף קרוי אמנם 'אדר ראשון', אבל באותה מידה ניתן היה לכנותו 'שבט שני', או בכל שם אחר.
אדר א' – הלכה למעשה
עובדה זו עשויה להשפיע על כמה וכמה תחומים הלכתיים. למשל, אדם שנפטר בראש חודש אדר, האם יקיימו קרוביו את יום האזכרה שלו ('יארצייט') בראש חודש אדר א', או שמא בראש חודש אדר ב'? אם נאמר שלחודש העיבור יש דין של חודש אדר, הרי שיש מקום לומר שבשנה מעוברת יחול יום האזכרה בראש חודש אדר א'. אולם, אם נפרש שאדר א' הוא אך ורק נספח, ואין לו הגדרה עצמאית, ברור שיום האזכרה יידחה עד לראש חודש אדר ב'. להלכה, נפסק ב'שולחן ערוך' שיש לקבוע את יום האזכרה באדר ב'. הרמ"א (רבי משה איסרליש) חלק על כך, וטען שאת יום האזכרה יש לקבוע דוקא באדר א' (הגר"א נקט עמדה שלישית, ולפיה יש לעשות שני ימי אזכרה, האחד באדר א' והשני באדר ב').
דוגמה נוספת היא קביעת תאריך בר המצוה. תינוק שנולד בג' באדר יהפוך לגדול (לענין חיוב במצוות, צירוף למניין וכו') בג' באדר שלוש עשרה שנים מאוחר יותר.
אך כיצד ננהג אם השנה השלוש עשרה תהיה שנה מעוברת? אם נאמר שחודש העיבור הוא בעצם חודש אדר, יש מקום לחייב את הנער במצוות כבר מג' באדר א'. אולם, אם נאמר שחודש העיבור הוא חודש חסר מעמד תדחה ה'בר מצוה' עד לג' באדר ב'. ביחס ל'בר מצוה', נפסק ב'שולחן ערוך' שיש להמתין תמיד עד שנשלמת 'שנה תמימה', כלומר עד לאדר ב', וכן כתב הרמ"א (רבי משה איסרליש). ה'מגן אברהם' טען שיש המחמירים לנהוג במצוות כגדול כבר מאדר א', אך גם הוא מודה שהנער אינו מצטרף למניין עד אדר ב'. שאלה מענינת שהעלו כמה פוסקים בהקשר זה היא מה יקרה אם שני תינוקות ייולדו באותה שנה (מעוברת), האחד בכט' אדר א', והשני מאוחר יותר בד' באדר ב'. אם בר המצוה של שניהם יחול בשנה שאינה מעוברת, יווצר מצב מענין: זה שנולד בד' אדר ב' יהפוך לגדול כבר בד' באדר. חבירו, שנולד חמישה ימים לפניו, ידחה את בר המצוה עד כט' באדר, ואם כן – יהפוך לגדול רק מאוחר יותר! ואף שמדובר על מצב די אבסורדי, מכל מקום ב'שולחן ערוך ' נכתב במפורש שכך היא ההלכה.
פורים קטן
כפי שציינו לעיל, בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקרים בהם ההחלטה לעבר את השנה התקבלה רק בסוף חודש אדר. באותם מקרים כבר חגג עם ישראל את חג הפורים כמצוותו בי"ד ובט"ו אדר, שהרי טרם ידע שאותו חודש ייהפך לאדר א'. ההלכה היא שבמצב כזה יש לחזור ולחגוג את חג הפורים בשנית, משום שלמפרע (באיחור) התברר שהחג הראשון לא היה במועדו. מכאן אנו למדים שגם בימינו לא ניתן להקדים את מצוות הפורים לאדר א'. רוב הפוסקים כתבו שאסור להספיד בי"ד ובט"ו באדר הראשון (הנקראים פורים קטן ושושן פורים קטן), ואף אין אומרים תחנון בימים אלה, אך מעבר לזה אין להם דין של פורים. למשל, הקורא מגילה או שולח מנות בי"ד אדר א' לא יצא ידי חובתו, ועליו לשוב ולקיים את המוטל עליו באדר ב'.
משנכנס אדר (א') מרבין בשמחה?
ישנה שיטה של הר"ן (רבי נסים בן ר' ראובן, מן הראשונים מגדולי פרשני התלמוד), סובר שיש מצוה לשמוח בי"ד ובט"ו באדר א'. לפי שיטתו נוכל להבין את מנהגם של רבים לצאת בריקודים ולפצוח בשירת 'משנכנס אדר מרבים בשמחה', (או בכינוי החיבה של ניגון זה – "מי-שה מי-שה") גם בראש חודש אדר א'.
ניתן היה לומר שאדר הראשון הוא חודש עיבור סתמי, וממילא אין כל סיבה לנהוג בו מנהגי שמחה ייחודיים. אבל, נראה שהר"ן לא ראה את הדברים בדרך זו, אלא פירש שגם לחודש העיבור יש דין של חודש אדר, שהרי סוף סוף, אלמלא עיבור השנה, בימים אלה ממש אמורים היו לחגוג את חג הפורים.
גם אם לא נסמוך על שיטתו של הר"ן, על כל פנים, אין סיבה להשבית את ריקודי השמחה בראש חודש אדר הראשון, שהרי מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד. ואכן, כתב הרמ"א (רבי משה בן ישראל איסרלישׂ, פוסק, ראש ישיבה, פילוסוף, גדול פוסקי אשכנז במאה ה-16): "יש אומרים שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון ואין נוהגין כן. מכל מקום, ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וטוב לב משתה תמיד".