ליל הסדר – מה הסדר?

למה 'ליל סדר'?
מצוות ליל פסח נקראות 'סדר', משום שהן ערוכות בצורה מסודרת ומפורטת. במבנה ה'סדר' משולבים מצוות הפסח, עקרונות חינוכיים חשובים על פי סודות קבליים. לכן חשוב לקיימו כהלכתו, לכל פרטיו.
מצות – נוהגים להשתמש לליל הסדר ב'מצה שמורה' העשויה עבודת יד. מצה שמורה הינה מצה, שהחל משעת הבשלת החיטה נשמרו החיטים והקמח בהקפדה רבה מפני רטיבות. ייחודה של מצה עבודת יד בכך שנעשית מתוך כוונה לשם מצוה, והרי מצות כאלה אכלו אבותינו בצאתם ממצרים.יש מצות שמורות שנעשו במכונות והן כשרות לפסח, אבל למצות מצה בליל הסדר (ובפרט לשלושת המצות שבקערה) נוהגים להדר להשתמש במצות שנאפו ביד.בליל הסדר אוכלים מצה (לפחות) שלוש פעמים: פעם ראשונה – בתחילת הסעודה, אחרי שמברכים את שתי
הברכות 'המוציא' ו'על אכילת מצה'. פעם שנייה – בעת אכילת ה'כורך', שהוא 'כריך' של מצה שבתוכו מרור. פעם שלישית – באכילת ה'אפיקומן'. הכמות המינימלית שיש לאכול בכל פעם היא 'כזית' – 27 גרם, כמחצית מצה 'עגולה'. יש להשתדל שמשך אכילת ה'כזית' מצה יהיה קצר ככל האפשר.
הסבה – כדי להדגיש ש"הלילה הזה בני חורין", שותים את ארבע הכוסות ואוכלים את מצת המצוה ב'הסבה', שהוא אופן ישיבה של מלכים. מסבים לצד שמאל (מציבים
בצד שמאל כיסא ועליו כר, ונשענים עליו), נשים אינן נוהגות להסב.
קערה – ב'קערה' מניחים שלוש מצות שלימות המכוסות במפה (גם בין המצות יש להפריד במפיות).
על גבי קערת ה'סדר' מציבים ששה דברים, בצורה הבאה:
1. זרוע.
2. ביצה.
3. מרור.
4. חרוסת.
5. כרפס.
6. מרור.
זרוע - גרוגרת של עוף עם מעט בשר עליה, צלויה באש, זכר ל'קרבן פסח' שהיו מקריבים בזמן בית המקדש. אין אוכלים את ה'זרוע'. יש להכין את ה'זרוע' מערב החג.
ביצה – קשה, בקליפתה. זכר ל'קרבן חגיגה' שהיו מקריבים בזמן בית המקדש. אוכלים אותה לאחרי 'כורך' בתחילת הסעודה.
מרור – עלי חסה ושורש 'חזרת' ('חריין'). המרור נועד להזכיר לנו את מרירות חייהם של אבותינו במצרים ואוכלים אותו במהלך הסדר. כמות המרור המינימלית שיש לאכול היא 'כזית' – 19 גרם. אולם אם אוכלים קלח (שהוא דחוס יותר), דרוש להוסיף עוד 2 גרם, וכן כדי להשלים השיעור שנחסר מהמרור שנשאר בין השיניים.
חרוסת – רסק תפוח עץ, אגסים ואגוזים טחונים, מתובלים ביין. החרוסת מזכירה את הטיט שבו עבדו אבותינו בפרך. טובלים בה את המרור.
כרפס – עיקרו מין ירק. אפשר להשתמש בתפוח אדמה מבושל או בפרוסת בצל. הספרדים נוהגים להשתמש בסלרי עלים. הוא נאכל בתחילת הסדר (פחות מ'כזית'), טבול במי מלח, כדי להתמיה את הילדים.
חזרת – כנ"ל במרור. את ה'חזרת' אוכלים ב'כורך', דהיינו בתוך המצה, זכר למנהגו של הלל הזקן שהיה כורך את המצה והמרור יחדיו.
'הגדה' – השם 'הגדה' לקוח מהציווי "והגדת לבנך". באמצעות ההגדה אנו מספרים לילדינו את סיפור יציאת מצרים, וחשוב להתאים את ההסברים לרמת הילדים.לאחר קושיותיהם של הילדים, מתחילות התשובות. העיקרון הוא: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" – כלומר, מספרים תחילה על התקופה המרה והעלובה של העם היהודי, וממנה מגיעים לניסים ולגאולה. יש בהגדה שתי גירסאות בולטות של סיפור יציאת מצרים. הראשון הוא הקטע "עבדים היינו", והשני הוא זה הפותח ב"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו". במבט מעמיק יותר, יש כאן שני אופנים שונים של תשובות לארבעת הבנים.לאחר הקטע הנצחי "והיא שעמדה" בא פרק מדרשי גדול, שמרחיב ומפרש את הסיפור המתומצת של יציאת מצרים המוכר לנו מהתורה. פרק זה מסתיים בהסבר לאכילת הפסח, המצה והמרור, בשיר הלל לבורא העולם ובתקוות הגאולה "לשנה הבאה בירושלים".זהו המבנה הבסיסי של ההגדה, אך כבר אמרו חז"ל שכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח.
ארבע כוסות – מצוה על כל אחד ואחת, גדולים וקטנים, לשתות בליל הסדר ארבע כוסות של יין או של מיץ ענבים טבעי. את ארבע הכוסות שותים כנגד ארבע לשונות הגאולה שמוזכרות בתורה, בתיאור הבטחת הגאולה ממצרים על ידי הקב"ה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים, והצלתי אתכם מעבודתם, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה, ולקחתי אתכם לי לעם".
שיעור כל כוס הוא 86 סמ"ק, ויש לשתות לפחות את רוב השיעור (44 סמ"ק). בעת שתיית ארבע הכוסות יש להסב קמעה לצד שמאל.
כוס של אליהו הנביא – נוהגים למזוג כוס אחת יותר מהמסובים (אלא שאין שותים מכוס זו) הנקראת כוס של אליהו הנביא. בסוף ה'סדר', לאחר אמירת 'לשנה הבאה בירושלים', מנהג חב"ד להחזיר ולשפוך את היין מכוסו של אליהו לבקבוק וכל המסובים שרים בשעה זו את הניגון "א-לי אתה ואודך", מעשרת הניגונים של אדמו"ר הזקן.
שפיכת יין – באמירת עשר המכות וכו', נהוג לשפוך מעט מן הכוס לתוך כלי שבור. למנהג זה יש סיבות על פי הקבלה, אך יש בו גם משמעויות סמליות. אחת מהן – כיון שהקב"ה הבטיחנו: "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך", אנו 'מוציאים' מהכוס את ה'מחלה' כשאנו מזכירים את המכות.
הסבר אחר מביא רבי יצחק אברבנאל: על ידי שפיכת היין אנו מעידים, שאין שמחתנו שלימה, שכן הישועה הוכרחה לבוא על ידי הטלת עונש על בני אדם אחרים. העונש אמנם הגיע להם בדין, אבל התורה אמרה: "בנפול אוייבך – אל תשמח".
אליהו הנביא – כשאומרים "שפוך חמתך" נוהגים לפתוח את דלת הבית. הטעם הפשוט לפתיחת הדלת הוא "כדי לזכור שהוא ליל שימורים ואין מתייראין משום דבר. ובזכות אמונה זו יבוא משיח וישפוך הקב"ה את חמתו על הגויים". על פי ה'קבלה', זו שעת פתיחת הדלתות בעולמות העליונים. והקשר לאליהו הנביא הוא באמירת "שפוך חמתך" שהיא השלב באמירת ההגדה שבו עוברים מסיפור יציאת מצרים לציפיית הגאולה השלימה, אשר זהו ענינו של אליהו הנביא, מבשר הגאולה.
אפיקומן – אכילת האפיקומן היא זכר לקרבן הפסח שהיו ישראל אוכלים בזמן שהיה בית המקדש קיים. ומכיון שאחרי קרבן הפסח לא היו אוכלים דבר נוסף (כדי לחבבו, שיישאר טעם אכילתו בפה), לכן גם אחרי האפיקומן אין אוכלים דבר.
לשורש המילה 'אפיקומן' ניתנו פירושים שונים. הרווח שבהם הוא מלשון 'אפיקו מן' שמשמעו בארמית: הוציאו את הממתקים. כלומר להוציא את ה'אפיקומן' ממקום מסתורו.
יש לאכול מן האפיקומן 'כזית' אחד לפחות, והמהדרים אוכלים שני 'כזיתים'. האחד זכר לקרבן הפסח, והשני זכר למצה שהיו אוכלים עם הקרבן בזמן בית המקדש. יש לסיים את אכילת האפיקומן לא יאוחר מחצות הלילה.
אדמו"ר מוהרש"ב, רבי שלום דובער (החמישי בשושלת אדמו"רי חב"ד) אמר פעם לבנו: "יוסף יצחק! במשך הסדר צריך לרצות להיות בן אדם – וה' יעזור. בפרט בשעת פתיחת הדלת (לאליהו הנביא) – אל תבקש גשמיות, בקש רוחניות".
חג פסח כשר ושמח לכל בית ישראל!