כ"ד טבת – יום הפטירה של בעל התניא

אדמו"ר הזקן – רבי שניאור זלמן, 'בעל התניא' וה'שולחן ערוך', מייסד חסידות חב"ד – נולד בח"י אלול קה"ת 1745 לאביו רבי ברוך ולאמו הרבנית רבקה, בליאזני שבפלך מוהילוב בבלארוס (רוסיה הלבנה) שהיתה אז תחת שלטון פולין. הסתלק בליל מוצאי שבת פרשת שמות, כ"ד טבת תקע"ג, ונטמן בעיר האדיטש שעל גדות נהר 'פסל'. אדמו"ר הזקן הוא נין נינו של רבי יהודה ליווא בן בצלאל (המהר"ל מפראג) שמזרע דוד המלך.
אחד מעקרי תורת הנסתר הוא סוד גילגול הנשמות. נשמה אשר לא השלימה שליחותה בימי חייה, חוזרת שוב לעולם הזה כדי להשלים את שהחסירה במילוי תפקידה. בתורת החסידות והקבלה מבואר כי כולנו "נשמות ישנות", כלומר שבגלגול קודם היינו כאן בעולם, ועתה ירדה נשמתנו להיוולד שוב על מנת לתקן ולהשלים. אמנם ישנם יחידי סגולה אשר נשמתם היא "נשמה חדשה". אלו הן נשמות שמעולם לא היו כאן בגילגול קודם, וזו להן ירידתן הראשונה לעולם הזה. גם באמות מידה אלוקיות, קשה להעריך גדולתן של נשמות אלו.
בכתבי האריז"ל מבואר כי בעוד כל נשמות ישראל שבכל הדורות הן ניצוצות מנשמתו האדירה של אדם הראשון, הנה לעומתן, "הנשמות החדשות", מעולם לא היו כלולות בנשמתו של אדם הראשון, והן נעלות ממנה לאין ערוך. נשמות אלה, שענינן גילוי עצמות האלוקות בעולם הזה, עתידות להתגלות לעתיד לבוא לאחר תחיית המתים, כנרמז בדברי הנביא: "כי הנני בורא את השמים החדשים והארץ החדשה".
ידועה עדותו של הבעל שם טוב הקדוש כי נשמת אדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן היא נשמה חדשה, אשר ירידתה לעולם הזה אינה לשם תיקונה הפרטי, כי אם כדי לגלות דרך חדשה בעבודת ה'. נשמה חדשה זו תאיר לכלל ישראל את דרכם עדי הגאולה האמיתית והשלימה.
בהיותו ילד בגיל שמונה(!), חיבר אדמו"ר הזקן, פירוש על כל התורה. פירוש אחד שכלל את פירוש רש"י, 'אבן-עזרא' והרמב"ן. רבינו מהרי"ל (רבי יהודה לייב) אחיו של אדמ"ר הזקן אף הספיק לראות את הפירוש.
שנתיים לאחר מכן בגיל עשר, חלם רבי שניאור זלמן כי הוא מוזמן לדין תורה בבית הכנסת בעיירה. שם מול הדיינים עמדו שלושה זקנים בעלי הדרת פנים. אב בית הדין פתח ואמר כי השלושה: רש"י, אבן-עזרא והרמב"ן, תובעים אותך על שאתה מונע אותם מלהיות מזכי הרבים, שהרי כשילמדו את פירושך הכולל את פירושיהם, לא ילמדו את פירושו של כל אחד מהם. מכיוון שלא מצא מה להשיב, ענה בתום לבבו ומתוך בכי כי יבטל את פירושו. הזקנים שמו את ידיהם על ראשו וברכוהו כי יזכה להצלחה מופלגה בעבודתו הקדושה "אשר אלפים ורבבות מישראל, בכל הדורות, עד לביאת גואל צדק, ילכו לאורו". כשהתעורר, התעצב אל לבו ודאג מאוד וישב בתענית, וכשנשנה החלום פעמיים, עמד וביטל את פירושו.
לאחר חג הפסח בשנת ה'תקכ"ד, בהיותו בן 16 בלבד, החליט בהסכמת אשתו לנסוע למזריטש ללמוד אצל המגיד ממזריטש. שיקולו העקרי היה: בווילנה לומדים כיצד ללמוד – וזאת כבר ידע, אמנם במזריטש מלמדים כיצד להתפלל – וזאת טרם ידע. כשבא למזריטש ביקשו חסידיו לעשותו רבי, אך הוא סירב בטענה כי הינו צעיר.
כשהחליט להישאר במזריטש, גילה לו המגיד (את דברי הבעש"ט אודותיו) כי הוא נשמה חדשה דאצילות המלובשת בגילוי בגופו, וכי תכלית עבודתו היא לבאר ולגלות בדרך חסידות חב"ד את תורת הבעש"ט ובפרט את שיטתו בענין אהבת ה' ואהבת ישראל – שצריכים לאהוב יהודי מפני שהוא יהודי. בהמשך שהותו במזריטש למד בחברותא עם רבי אברהם המלאך (בנו של המגיד), ובגיל עשרים וחמש החל, בהוראת הרב המגיד, לחבר את השולחן ערוך הידוע בשם: "שולחן ערוך אדמו"ר הזקן" (או "שו"ע הרב").
לאחר הסתלקותו של המגיד ממזריטש, בשנת תקמ"ו, שלח רבי מנחם מנדל מוויטבסק מכתב מיוחד מארץ ישראל לאדמו"ר הזקן. במכתבו הוא פונה אליו בדרישה שיהיה 'רבי' באשר הגיע הזמן שיקבל על עצמו את הנהגת החסידים ברוסיה, בהדגישו כי אל לו להתחמק מן המשימה הקדושה המוטלת עליו. בהמשך המכתב מתווה רבי מנחם מנדל מוויטבסק את דרכי ההנהגה על פיהם יהיה עליו להנהיג את החסידים, ומוסיף כי מובטחת לו ברכת הצלחה.
באותה תקופה כבר היה אדמו"ר הזקן מנהיגם של אלפי חסידים שהסתופפו וחסו בצילו, ומאות תלמידים גאונים למדו ב'חדרים' שלו. למרות זאת הוא לא שש לקבל על עצמו את העול האדיר הכרוך בקבלת התואר 'רבי'.
במכתב תשובה לרבי מנחם מנדל (בשנת תקמ"ח, כארבעה חודשים לפני הסתלקותו) כותב לו אדמו"ר הזקן כי נרעד לשמוע אשר נמשח להנהיג את החסידים ברוסיה, ומוסיף כי התפקיד כבד עליו ולא יוכל לשאתו לבדו. אולם, בהמשך מכתבו הוא כותב כי מכיון שאינו רוצה להמרות את פי רבו, הרי הוא מקבל עליו את התפקיד ובתנאי שיעלהו רבו בזכרונו מדי יום ביומו ויברכו בכל הברכות.
רבי מנדל'י מצדו שלח גם הוא מכתבים לחסידים ברוסיה שיקבלו על עצמם את הנהגתו ונשיאותו של רבי שניאור זלמן. במכתבו האחרון ששיגר בשנת תקמ"ח, זמן קצר לפני הסתלקותו, הוא כותב כי בזאת מוכתר רבי שניאור זלמן למנהיגם הבלעדי והבלתי מעורער של עדת החסידים ברוסיה. בעקבות זאת קיבלו על עצמם קהל החסידים ברוסיה את נשיאותו של אדמו"ר הזקן. ובכל זאת, רק חמש עשרה שנה לאחר הסתלקות הרב המגיד קיבל אדמו"ר הזקן על עצמו להיות רבם ומנהיגם הרשמי של החסידים.
בספרו, "ספר התניא", ספר היסוד של תורת חסידות חב"ד ואחד מספרי היסוד של החסידות הכללית, סוקר אדמו"ר הזקן את נפש האדם, מנתח ומפרט את התהליכים הנפשיים בעבודת השם, ומעניק כלים להתגבר על הקשיים העומדים בדרך.
בשנת תקל"ב ( 1772 ), לאחר שיסד את שיטת חסידות חב"ד, הדריך רבנו באופן אישי (ביחידות) את חסידיו בעניני עבודת השם. הוראותיו ועצותיו שנרשמו ע"י החסידים לעצמם, נלקטו לאחר מכן כקונטרסים שנלמדו על ידי כלל החסידים. קונטרסים אלו פורסמו בשנת תשד"מ במתכונת "תניא מהדורא קמא". שלוש שנים לאחר מכן, בשנת תקל"ה ( 1775 ), התחיל אדמו"ר הזקן לכתוב את ספר התניא וכתיבתו נמשכה משך עשרים שנה, עד אשר בשנת תקנ"ה ( 1795 ) סיים הרבי את מלאכת הכתיבה ואישר להעתיקו. ה'מתנגדים' שחששו מהשפעת הספר, יצרו ממנו עותקים מזויפים, בהם הוכנסו במכוון משפטי כפירה. כשנודע הדבר לאדמו"ר הזקן החליט כי הגיע השעה להדפיס את ספר התניא באופן רשמי כדי למנוע זיופים נוספים. בשנת תקנ"ו 1797 שלח אדמו"ר הזקן את ספרו לבית הדפוס בסלאוויטא בצירוף הסכמותיהם של חבריו תלמידי המגיד ממזריטש, ר' משולם זוסיא מאניפולי ור' יהודה לייב הכהן. העותקים הראשונים של ספר התניא הגיעו מבית הדפוס לידי אדמו"ר הזקן ביום כ' כסלו תקנ"ז.
בתחילה, בשל אופיו השכלי, נתקל הספר בהתנגדות אף מצדם של ראשי החסידות, אולם לאחר שנוכחו בהשפעתו המבורכת בהביאו להוספה וחיות בעבודה השם, חדלו להתנגד ואף אימצוהו בחום. כיום, נחשב ספר התניא לראשון בחשיבות מבין ספרי היסוד של תנועת החסידות, נערץ על ידי כל זרמיה ונלמד בכל תפוצות ישראל.
מכתבי אדמו"ר הזקן – 'אגרות קודש', 'אמירה לנכרי', 'ביאורי הזהר', 'הלכות תלמוד תורה', 'לקוטי תורה', 'מאה שערים', 'סדרת ספרי המאמרים', 'סידור אדמו"ר הזקן', 'ספר התניא', 'פסקי הסידור', 'קונטרס הרב', 'שאלות ותשובות אדמו"ר הזקן', 'שאלות ותשובות הרב', 'שולחן ערוך אדמו"ר הזקן', 'תורה אור' ועוד.
עשרת הניגונים שחיבר – מסורת בידי חסידי חב"ד כי אדמו"ר הזקן חיבר בעצמו עשרה ניגונים 'מכוונים' שסגולה מיוחדת להם לעורר במנגן תנועה של תשובה ודביקות הנשמה באלקות. נוהגים שלא לנגן ניגונים אלו (ובפרט את הניגון ד' בבות) באופן שגרתי כי אם בעתים מזומנים או בשעת הכושר. חמשה מתוך עשרת הניגונים אנו יודעים בוודאות כי חוברו על ידו, אמנם בנוגע לשאר הניגונים המיוחסים לו, ספק בידינו אם הוא בעצמו חיברם.
1. ארבע בבות 2. אבינו מלכנו. 3. אלי אתה. 4. בני היכלא. 5. כאייל תערוג. 6. לכה דודי. 7. ניגון דבקות ראש השנה. 8. ניגון דבקות שבת. 9. צאינה וראינה 10 .קול דודי. כמו כן 'ניגון ישן' מיוחס גם הוא לאדמו"ר הזקן.

תורה, עבודה (תפילה) וגמילות חסידים
כ"ד טבת, יום הסתלקותו של אדמו"ר הזקן, הוא יום סגולה ו'עת רצון'. יש להשתדל לנצלו בהוספה בתפילה ובלימוד תורת הנגלה ותורת הנסתר (פנימיות התורה, המאור שבתורה – היא תורת החסידות). מנהג חסידים ללמוד לפחות פרק משניות אחד המתחיל באחת מאותיות שמו הקדוש של בעל ההילולא, ללמוד איזה ענין מתורתו, היכן שלבו חפץ, וכן פרק אחד מחיבורו העיקרי, ספר התניא.
נוהגים להרבות בנתינת צדקה בעבור ענין הקשור לעבודתו המיוחדת של בעל ההילולא, כישיבות המתנהלות ברוח שיטתו, עמותות ומוסדות העוסקים בחיזוק היהדות בכלל ובהפצת לימוד החסידות בפרט. נוהגים להשתתף בהתוועדות חסידית כדי לשמוח ברוב עם בשמחת יום ההילולא [הילולא – 'חתונה'. כמבואר בחסידות שביום הסתלקותו, שבה נשמת הצדיק ומתחברת בשלימות עם "האלוקים אשר נתנה".
ביום מסוגל זה מאירה נתינת כח מיוחדת לקבל עלינו החלטות טובות בכל הנוגע להוספה והתחזקות בעניני נר מצוה ותורה אור, ובפרט בענין הפצת מעיינות החסידות חוצה, מתוך שמחה וטוב לבב.