מחשבת האדם – מקומו
ידוע פתגמו של הבעל שם טוב הקדוש, לפיו – במקום שמחשבת האדם נמצאת, שם נמצא הוא עצמו. כלומר, אף שעיקר האדם הן מדותיו (שהרי עולם הרגש הוא הכח המניע ומחייה את המעשים), מכל מקום, דוקא השכל הוא שמעוררן בשמשו להן מנהיג המורה ומאיר את הדרך.
מוח שליט על הלב
ומבאר אדמו"ר הזקן בספר התניא כי האדם נוצר בתולדתו וטבע יצירתו בתבנית של מוח שליט על הלב. על כן השגותיו השכליות של האדם הן שמעוררות רגשותיו, מכוונות התמקדותם ומלבות עוצמתם. וכנראה בחוש כיצד בשעה שהאדם משיג בשכלו מעלותיו של דבר כלשהו (או כשמשיג כי טובה גדולה תצמח לו מאיזה ענין), מיד מתרחב לבו ומתעורר בתנועה רגשית של קירוב אל הדבר. וככל שנוגע לו הדבר יותר, כן מתעוררת בו בהתאם תשוקה עזה יותר להשיגו. תכונה טבעית זו פועלת גם בכיוון ההפוך: משאך מודע האדם בשכלו למגרעותיו של דבר כלשהו (או לסכנה ואיום הנשקפים לו מאיזה ענין), מיד מתכווץ לבו ומתעוררת בו תנועת רתיעה והתרחקות מן הדבר.
מוחין דיניקה או מוחין דגדלות
אלא שקרב איתנים ניטש בתודעתו של האדם על הזדהותו – עליו לבחור מהם התכנים אותם תשרת מחשבתו. המלחמה היא כאן בין שני סוגי שכל השוכנים בקרבו – השכל האלוקי והשכל האנושי. השכל האלוקי מקורו באין סוף והשכל האנושי מקורו בגוף ובנפש הבהמית. בעוד השכל האנושי חדור פניות בהיותו מושפע ומשוחד מצד האנוכיות הטבעית של האדם, לא כן השכל האלוקי שמקורו למעלה מהטבע, בנפש האלוקית שהיא חלק אלוקי ממעל ממש.
הפצת המעיינות חוצה
אשר זהו ענינה של תורת חסידות חב"ד להשכין אלוקות בתוככי אנוכיותו הטבעית של האדם ע"י הסברים, דוגמאות ומשלים המובנים גם בשכל הטבעי. על העוסק בתורת חב"ד להתייגע עד אשר סוף סוף, מן ההשגה השכלית, למשל, ב"טוב" שבאלוקות, תתעורר ותאיר, גם בנפשו הבהמית, מדת החסד דקדושה שפנימיותה אהבת ה' (הכח המניע את האדם לקיים את הרצון העליון בפועל); ומן ההשגה השכלית, למשל, בענין הפלאת האלוקות שאין לה סוף ותכלית, תתעורר ותאיר, גם בהוויתו הטבעית, מידת הגבורה דקדושה שפנימיותה יראת ה' (הכח המניע את האדם להישמר מלעבור על היפך הרצון העליון). וכיוצא בזה בשאר מדות הלב שאינן אלא ענפי האהבה והיראה.
השאר תגובה