חייבים להדליק את הנר

דווקא בכח המתאווה התקיף שבנפש הבהמית חבויה עוצמה אדירה, שמצד אמיתתה ותכלית בריאתה לא נועדה אלא לשמש כח מניע ו'מרכבה' לטוב. על כן, כתורת הבעל שם טוב הידועה, אין לשבור ולדכא חלילה את גופנו ונפשנו הבהמית, כי אם אדרבא, עלינו לחזקם על מנת לעשות בהם שימוש על מלוא כחם ומירצם לעבודת הבורא.
לכל אדם ניתנו מלמעלה הכוחות הדרושים 'להמתיק את המר' – לזכך ולנתב את כוחותיו הטבעיים, להטותם בכיוון חיובי ולמעלה מזה, כמבואר בארוכה בחסידות, אף היכולת לשנות, כל אחד ואחד לפי ערכו, את מהות טבע מידותיו.
כדי להדליק את ה'נר' שלי, ה"נר ה' נשמת אדם" ששש בכל אחד ואחד מאתנו, נדרשת עבודת האדם בכוחות עצמו:
לרתום את חמימות ה'שור' שבנפשו – הוא הכח המתאווה לעניני עולם הזה, לעול 'מחרשת החינוך העצמי'.
להעמיס על שכמו את מלאכת ניצול קרירות ה'חמור' שבקרבו – היא אדישות היצר לעניני קדושה מחד, ונטייתו הטבעית לשאת משאות כבדים מיותרים מאידך… לעשותו 'חמור למשא' בשירות הקודש – הוא ייעודו האמיתי.
'עבודה יקרה' זו המכה בכח באבן של נפש הבהמית, מתיזה ניצוץ אש, אשר מצית את האש האלוקי – הן האיכויות הנעלמות הטמונות בכל אחד ואחד מישראל, שהצפתן וגילויין בחיי היום־יום מניבה בעולם הזה שפע תבואות קודש וריבוי פירות ופרי פירות.
אשר זוהי תכלית הבריאה כולה ועבודת האדם עלי אדמות, כמאמר רבותינו ז"ל על הפסוק "אשר ברא אלוקים לעשות": לעשות – לתקן.
יוצא שירידתה העצומה של הנפש האלוקית לעולם הזה הגשמי להתלבש בתוך נפש בהמית ובתוך גוף – היא 'ירידה צורך עליה'.
וכמבואר בפנימיות התורה כי דווקא התעסקות זו ב"מעז יצא מתוק" מרוממת את הנפש האלוקית למדרגה נעלית, שלא בערך כלל למדרגתה טרם ירידתה לשליחותה לפעול בעולם.