ויעקב הלך לדרכו – מי הלך ולאן?

מנהג חב"ד להכריז במוצאי שמחת תורה ו/או שבת בראשית (השבת הסמוכה לשמחת תורה ולה השפעה על כל השנה כידוע) את הפסוק "ויעקב הלך לדרכו".

מה פירושה של הכרזה זו בזמן זה?

להבין זאת יש להקדים הסבר קצר: תכלית ירידת נשמתו של יהודי לעולם הזה, היא דווקא לעבוד את הקב"ה כאן בעולם הגשמי, עולם מלשון העלם שלא רואים בו אלוקות במוחש. דווקא בגשמיות של העולם צריך לגלות את הנסתר ולהראות איך גם כאן בגשמיות העולם "אין עוד מלבדו". למשל: קלף לתפילין או צמר לטלית חייבים להיות מבהמה גשמית, וברכה עושים דווקא על דבר גשמי שאוכלים או שותים.

בדומה, הכוונה בבריאה מתגלה על ידי התנהגות נאותה או עשיית טובה אפילו לאדם שלא מכירים, כידוע פתגם הבעל שם טוב שנשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים-שמונים שנה ויותר כדי לעשות פעם אחת ויחידה טובה ליהודי בגשמיות או ברוחניות. (הכוונה בפתגם זה היא כמובן שאפילו בשביל טובה אחת היה כדאי שתרד הנשמה ממקור חוצבה אך בהחלט ניתן ורצוי לעשות יותר).

נשאלת שאלה: מאין יהיה לו ליהודי כוח לעבוד את עבודתו לשמה הוא נברא, איך מגלים את האור בעולם חשוך ומגושם כל כך? איך עם כל הקשיים הסובבים אותו מבית ומחוץ בפרנסה ובבריאות, עמידה בניסיונות ולחצים וכו', יזכור מה תכלית בריאתו או במילים אחרות מה הוא באמת מחפש כאן.

שאלה זו עלתה גם בקשר ליהודי הפשוט בעיירה – כשחיי היום יום היו פשוטים הרבה יותר מאשר בזמננו והפרנסה הייתה מצויה מהעז ומעט תפוחי האדמה שזרעו ליד הבית, ועוד היה לו פעם ביום זמן להרים את העיניים לשמים, מה שהעז שלו לא יכלה לעשות.

שאלה זו מתעצמת בזמננו, בעולם הרבה יותר מורכב ומסורבל עם בעיות אין ספור, עולם בו כולם ממהרים ואין זמן להרים את הראש והעיניים לשמים ובחלק מהמקומות גם אם ירימו, יראו רק גורדי שחקים.

התשובה לשאלה זו נמצאת בתרמילו של יענקלה שהולך לדרכו.

אבל לפני שנפתח את התרמיל נקדים סיפור קצר: מספרים שפעם כשבאו החסידים לבית הכנסת השכם בבוקר שאחרי שמחת תורה, מצאו שם חוץ מנעלים קרועות מרוב ריקודים, גם יהודי חסידי עטוף בטלית, שר בדבקות ניגון עתיק למילים "אנעים זמירות ושירים אערוג", יהודי זה עדיין לא הלך לביתו לעשות הבדלה הוא נשאר בבית הכנסת והתבונן בכל מה שעבר עליו בחודש האחרון וקצת לפניו.

אלול, ימי הסליחות, ראש השנה, עשי"ת (עשרת ימי תשובה), יום כיפור, סוכות ושמחת תורה. אחרי כל הזמנים המיוחדים האלו איך אפשר לחזור לשגרה לימי החולין? הוא כבר התחיל להתגעגע לימים אלו שישובו בשנה הבאה ומרוב געגועים לא יכול לעזוב את מקומו.

זה הפירוש החסידי לפסוק "ויעקב הלך לדרכו", יעקב – כל יהודי, אחרי שבתשרי היה סמוך לאביו שבשמים בימים טובים ובמועדים, כעת הוא צריך "לרדת" לענייני העולם הזה לחרוש בעת חרישה ולזרוע בעת זריעה וכדומה, עלול הוא לחשוש מירידה, מריחוק מהרגשה של רצון "להישאר בתשרי".

לכן אומרים ומכריזים "ויעקב הלך  לדרכו": ישמע כל יהודי ויהודיה, אינך עוזב את תשרי ותשרי לא עוזב אותך כי אצלך בתרמיל שמו "תמצית" של קבלת מלכות שמים מראש השנה, תשובה מיום כיפור ושמחה מסוכות ושמחת תורה. וכל השנה תוכל "לחיות" עם התמצית הזאת. בנוסף עליך לזכור שזה תכלית בריאת האדם להיות לו יתברך דירה בעולם התחתון שזה נעשה דווקא על ידי עבודתו של יהודי בעולם הזה הגשמי.

חודש תשרי נותן לנו כוח לכל השנה לזכור את התכלית אך הוא לבדו לא מספיק וכאשר יהודי הולך לבטח דרכו אחרי תשרי (ועם תשרי כאמור) אז מתקיימת בו הברכה שנאמרה ליעקב "והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך". "והנה אנוכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך".

מעובד על פי שיחות הרבי וסיפורי חסידים.