'הקרבת קרבנות' – גם בימינו?

כיום, הגם שאין לנו בית-המקדש ואין אנו יכולים להקריב קרבנות כפשוטם על גבי המזבח, מכל מקום, המשמעות הרעיונית הנצחית של הקרבנות תקפה גם בעבורנו, כאן ועכשיו.
כתוב בפרשה: "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן (ויקרא א,ב)
פרשת 'ויקרא' היא הפרשה הראשונה בספר 'ויקרא' העוסק, רובו ככולו, בנושא הקרבנות. בזמן שבית המקדש היה קיים, היו מקריבים קרבנות על גבי המזבח, הן כדי לכפר על חטאים ועוונות והן כאמצעי להתקרבות אל הקב"ה.
מאז שחרב בית המקדש אין אנו יכולים להקריב קרבנות כפשוטם של דברים, אך משמעותם הפנימית והרוחנית של הקרבנות היא נצחית ותקפה בכל דור ודור וגם בעבורנו, כאן ועכשיו. כדי להבין את המשמעות הרעיונית של הקרבנות, נתבונן מעט בקרבנות כפשוטם.
'קרבן' -לשון התקרבות
'קרבן' הוא מלשון התקרבות, קירוב כל הכוחות והחושים. כלומר, הקרבן מבטא תהליך של התקרבות האדם אל בוראו. המסר הפנימי של מצות הקרבת הקרבנות הוא כי חובה על האדם להשתדל להתקרב ככל האפשר אל הקב"ה באמצעות הקרבת קרבן. וזהו שנאמר "אדם כי יקריב מכם קרבן". לכאורה היה צריך להיכתב "אדם מכם כי יקריב קרבן", אלא שהמשמעות הפנימית שבכתוב היא כי הבאת הקרבן צריכה להיות מנפשנו הבהמית.
ככל הפרטים שבקרבן הגשמי: לוקחים בהמה, בודקים אותה היטב שלא יהיה בה מום, שוחטים אותה, מוציאים את דמה, ולאחר מכן שורפים אותה (או חלקים מסויימים ממנה) באש שעל המזבח; כך גם ברוחניות, כל הפרטים הללו ישנם בעבודת הקרבנות שבנפשנו. לקיחת הבהמה: על האדם לקחת את ה'בהמה' שבו, את נפשו הבהמית, את נטיותיו הבהמיות והחומריות ולקרבן אל הקב"ה. עליו למצוא את הדרך לרתום גם את הכוחות הבהמיים הללו לעבודת ה'.
בלי מומים
בדיקה: הסכנה הגדולה האורבת לאדם בדרכו הרוחנית היא ההטעיה העצמית. נטיית האדם הטבעית שלא להעריך נכון את תכונותיו וכוחותיו, עלולה להכשילו בתפקידו. לכן עליו לבדוק את עצמו שלא יהיה בו 'מום' – שלא יישאר חלק כלשהו באישיותו שלא יובא בחשבון ולא 'יוקרב' לקב"ה.
שחיטה: השחיטה מוציאה את הדם ואת רוח החיים שבבהמה. היינו שכל איבריה נשארים לאחר השחיטה שלמים כשהיו, אלא שעתה אין בהם חיות. זו הדרך שבה האדם צריך להתקרב לקב"ה – הוא אינו צריך להפסיק לאכול, להפסיק לשתות, להפסיק לעבוד או להפסיק כל דבר אחר מחיים רגילים של בן אדם. הכל יכול וצריך להישאר כשהיה, אלא שעליו לשנות התייחסותו וגישתו לעיסוקים האלה, עליו להוציא מהם את ה'דם', את החיות, את ההתלהבות הבהמית ולעשות כל זאת לשם שמים, לצורך עבודת ה' ולא למען התאווה האישית. אהבה טבעית לה'
אש ומזבח: ה'מזבח' הרוחני הפנימי הוא לבו של האדם, וה'אש' הבוערת בו היא אש האהבה האלוקית הטבעית שקיימת בתוככי כל יהודי אל הקב"ה. בלבו של כל יהודי קיימת שלהבת אהבה נצחית לבורא, אלא שהוא עצמו לא תמיד מודע לקיומה. תפקידו של האדם לגלות וללבות אש זו, 'לשרוף' באמצעותה את התאווה לעיסוקים הגשמיים, ולמלא את כל הווייתו בחיות 'עצמית' ובאהבה 'עצמית' לקב"ה.
את ה'קרבנות' הללו יכולים וצריכים גם אנו להקריב, באשר משמעותה הרוחנית של עבודת הקרבנות היא נצחית בכל זמן ובכל מקום.