החיים כסדנא – חלק 9

קרבן לשון התקרבות
תמליל בעיבוד קל משעורי הרב כלב
כדי להתקרב לאמת (שנמצאת ממש 'מתחת לאף': אמיתת ענין הזוגיות, ההורות, הפרנסה וכדומה) עלי להקריב תמיד משהו ממני: את הנוחות האישית, הכדאיות, הראייה קצרת הטווח של האינטרסנט שבי – שאז, ורק אז, יכול אני להתקרב (קרבן לשון קירוב כל הכוחות והחושים) לאמיתת הענין.
לדוגמא: רואים מישהו מנגן ברמה גבוהה ונראה שהולך לו בקלות. אבל אין זה אלא רק למראית עין, וברור לנו כמה עמל וטירחה נדרשו לאיש עד שהגיע לרמתו זו… אין ספור תרגילים…! לפי ערך כניעת האדם בשעת התרגול, כך יזכה להיטיב ולשלוט בכלי נגינתו.
ויש כאן דבר והיפוכו: קלילות הנגינה וזרימתה כראוי מחירן גבוה – יש לשלם בדבר הכי יקר בעבורן, עלי להקריב את עצמי, לתת מאודי ומיטבי, וגם כשאין איש בסביבה.
צריך להזכיר לעצמי שוב ושוב: אמנם אינני מושלם, אבל צועד אני במגמה חיובית! ומתקדם אני כשגבי מופנה אל המטרה, בעוד פני (לשון פנימיות) פונים ונמשכים באופן טבעי להרגלים מן העבר. אשר זוהי משמעות הפסוק "מעט מעט אגרשנו" – כל חיי האדם הינם תהליך אחד ארוך של יציאת מצרים (לשון מיצרים).
מדובר בתהליך צמיחה של למידה, הפנמה ועיכול. תהליך בו מוסיף האדם עוד כלי ועוד כלי, ועוד ענין, ועוד דקות… ו'יורד לו עוד אסימון, ועוד אסימון'… והכי חשוב לדעת: כי אין לצפות לפתרונות של פלא ולקיצורי דרך של 'הוקוס פוקוס'. באשר אין תחליף לעבודה מסודרת כדי ליצור אפקט אדיר של בנייה מצטברת – "פרוטה לפרוטה מצטרפת לחשבון גדול".
אין הישגים (או פתרונות) ברי קיימא באופן של 'זבנג וגמרנו' בשום תחום. ובעומק הענין – דבר לא בא בחינם. ובפרט שמצד טבעו, אין האדם יודע להחזיק, להעריך ולשמר את מה שבא בקלות…
וכשהאדם משקיע בהתמדה (שאינה תלויה ברגעים של השראה) משאבים ומאמצים כנים בענין כלשהו, נוצרת התקשרות בינו לבין הדבר. משום שאישיותו וכשרונותיו מפעפעים, חודרים ונמצאים בדבר שעוסק בו. וזאת בזכות מאבקו כנגד תנודות מצבי הרוח המשתנים.
יש ללמוד כיצד להתמיד. אין להיבהל מנפילות וקשיים כי כלל בסיסי הוא שאין התמדה ללא נסיגות ומשברים. ואדרבה, כדברי חז"ל "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם". ועוד יתירה מזו "שבע יפול צדיק וקם": יש לזכור תמיד כי כל נפילה היא צורך עליה, שכן אין הנפילה אלא קריסתן של התפיסה והמנטליות הקודמות לטובת צמיחת אמת חדשה, נעלה יותר…