החיים כסדנא – חלק 14

יציאת מצרים ברוחניות
תמליל בעיבוד קל מתוך שיעורי הרב כלב
כל תהליך אמיתי של תיקון וחינוך עצמי פנימי בנפש האדם הוא בחינת 'יציאת מצרים' ברוחניות. כל עוד שבוי האדם בהרגלים הזועקים לשינוי, הרי ששרוי הוא בבחינת עוני 'מצרים', לשון מיצר וגבול (ובלשון החסידות: מצב של 'מוחין דקטנות'). ואילו הזוכה להשתחרר מטבעו והרגליו השתחררות גמורה, חי הוא בבחינת 'ארץ ישראל – ארץ טובה ורחבה' (מצב של 'רחבות וגדלות המוחין').
אמנם בתווך, בין שני המצבים – 'ארץ מצרים' ו'ארץ ישראל' – מפריד המדבר הגדול…
כשם שביציאת בני ישראל מארץ מצרים לא ניתן היה לדלג בבת אחת מן הקצה אל הקצה, וקודם ביאתם לארץ המובטחת הוכרחו לעבור דרך 'ממוצע בינתיים', הוא המדבר… כך גם ביציאת מצרים הרוחנית הנתבעת מן האדם בכל דור ודור.
אי אפשר לו לאדם להתבגר (לקחת אחריות) בבת אחת. אין פתרונות פלא! יציאת מצרים הרוחנית,בכללות ופרטות חיי האדם, הינה לעולם תהליך מתמשך הכולל שלושה שלבים:
א. ראשית העבודה, 'הכנעה' -התעוררות האדם להודות בחולשותיו ולהכיר בצורך לתקנן (התעוררות הבאה בדרך כלל על כרחנו מלמעלה);
ב. שלב הביניים, 'הבדלה' – עבודת האדם בכוחות עצמו להסיח דעתו מה'בלתי רצוי' לטובת ההתמקדות ב'רצוי';
ג. ה'המתקה' – גאולת האדם הפרטית (הבאה מלמעלה לאחר ולפי ערך יגיעתו לצאת ממיצריו בכוחות עצמו).
אם חפצי חיים אנו, מחוייבים אנו לדעת ולהפנים כי בבואנו לצאת ממצבנו הטבעי ה'ילדותי' שמצד 'מוחין דקטנות' (המאופיין בתנועת הנפש של "תנו לי,תנו לי", "אני המרכז והכל סביבי"), הנה בטרם מגיעים אנו אל הבגרות הבשלה שמצד 'מוחין דגדלות' (חיים המתנהלים כבר בהרמוניה עם המציאות, ועל כל פנים פטורים ממעמסם הכבד של ויכוחים פנימיים מול כללי החיים), שומה עלינו לעבור דרך שלב הכנעת הישות – היא התמסרותנו הגמורה לשרת בקבלת עול את ה'נכון בגלל שהוא נכון'.