הבנה מתוך ביטול

איך צריך יהודי לקיים את התורה והמצוות: האם עליו להשתדל להבינן בשכלו ובהכרתו הפנימית, עד שיחוש הזדהות נפשית עמן; או שהעיקר הוא לקיים את התורה והמצוות מתוך התבטלות מוחלטת לה', כשמידת ההבנה וההזדהות הפנימית אינה חשובה כלל?
בסוגיא זו דן הרמב"ם ב'שמונה פרקים' שלו (פרק ו'). הוא מביא בתחילה את הפסוק (משלי כא,י): "נפש רשע איוותה רע" ומסביר, שכאשר קיימת בלבו של אדם תשוקה ותאווה לדבר עבירה, אף על פי שלא עולה על דעתו לעשותה בפועל – הריהו רשע. בהמשך מביא הרמב"ם מאמר חז"ל שסותר לכאורה את הפסוק הנ"ל.
רבי שמעון בן גמליאל אומר: "לא יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר בחלב, אי אפשי ללבוש שעטנז, אי אפשי לבוא על הערווה; אלא אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי". כלומר, לדעת רשב"ג, השלימות של עבודת ה' היא דוקא כאשר האדם מתאווה לדבר עבירה, וכופה את רצון ה' על רצונו ותאוותו הוא.
שני סוגים במצוות
מסביר הרמב"ם, שלאמיתו של דבר אין סתירה בין הדברים. הפסוק במשלי מתייחס למצוות השכליות, כמו איסורי גניבה, גזל, רצח וכדומה. אם לגבי דברים כאלה יאמר אדם: 'אפשי' – הרי בנפשו הוא פושע! אולם כשמדובר על המצוות העל שכליות, הבלתי ניתנות להסבר הגיוני – מצוות אלה צריך האדם לקיים אך ורק מפני שכך ציווה הקב"ה, ולא בגלל שכלו והבנתו. עליו לומר: "אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי".
כשלומדים דברים אלה בשטחיות עולה, שאת המצוות השכליות (כיבוד אב ואם, הימנעות מגזל, גניבה ורציחה, וכדומה) צריך האדם לקיים בגלל שההגיון האנושי מחייב את קיומן. ולכאורה, הרי ידוע שהיסוד לקיום כל המצוות, גם של אלה השכליות, צריך להיות הציווי האלוקי ולא ההבנה האנושית! למה איפוא לא יוכל אדם לומר 'אפשי' גם במצוות השכליות?!
מסבירה תורת החסידות, שפירוש דברי הרמב"ם הוא עמוק יותר. ודאי שכל מצוה, גם מצוה שכלית, צריך לקיים אך ורק בגלל ציווי ה'. הרמב"ם אינו מדבר על המניע לקיום המצוות הללו, אלא על מהות הציווי – במצוה שכלית, חלק מהמצוה הוא שהאדם יזדהה עמה בתוך נפשו, עד שלא תהיה לו כל תאווה ומשיכה לעבירה.
שני צירים
במילים אחרות: בכל מצוה יש לא רק את הצד המעשי שלה, אלא גם את הצד הנפשי – התחושה שצריכה להיות בנפש האדם בעת קיומה. כשמדובר על מצוה על שכלית, רצון ה' הוא, שהתחושה בשעת קיומה תהיה תחושת התבטלות וקבלת עול מוחלטת. אולם במצוות השכליות, ההזדהות הפנימית היא חלק מהמצוה עצמה. כאן לא די בעצם קיום המצוה, אלא יש צורך שהאדם יזדהה עמה בתוך נפשו, עד שהוא עצמו, מבחינת אישיותו הוא, ירגיש שכיבוד אב ואם הוא דבר הכרחי וטבעי, וגניבה וגזילה הם דבר שלילי ומושחת.
עבודת ה' כוללת שני צירים מרכזיים: מצד אחד יש בה התבטלות מוחלטת לקב"ה, תוך כפיית מרותו של הקב"ה על האישיות האישית; ומצד שני צריכה עבודת ה' לזכך ולעדן את אישיותו של האדם ולשנות את כוחות נפשו. לכן נתן לנו הקב"ה שני סוגים של מצוות: מצוות שכליות ומצוות על שכליות. המצוות השכליות נועדו לזכך ולעדן את כוחות נפשו של האדם, כל מצוה בהתאם לאופייה ולתוכנה; ואילו המצוות העל שכליות נועדו לטעת בנפש האדם את ההתבטלות המוחלטת לרצון ה'.
צריך איפוא שהאדם יזדהה עם התורה והמצוות בתוך נפשו ולא יקיימן רק מתוך קבלת עול; אך לא זו בלבד שאין סתירה בין השתיים, אלא שתי הגישות הללו הולכות שלובות זרוע ושתיהן צריכות לבוא לידי ביטוי בקיום התורה ומצוותיה.