פרשת שמות

מלך חדש שאינו יודע את יוסף
בפתיחת פרשת שמות חוזרת התורה ומונה את שמות שניים עשר השבטים ומשפחותיהם אשר ירדו מצריימה. ברדתה למצרים מונה משפחת יעקב שבעים נפש, אך בחלוף השנים מתרבים בני ישראל מאוד וממלאים את מצרים. יוסף ואחיו וכל הדור ההוא הולכים לעולמם, ולאחר מיתת פרעה משתנה טעמה של המלכות במצרים. קם מלך חדש המתכחש לפועלו העצום של יוסף למען הממלכה. המלך מתנכר לבני ישראל וחושש מהתרבותם, פן יתחברו לאויבי הממלכה. הוא פונה לבני עמו ומציע לפתוח בפעולות דיכוי כנגד בני ישראל על מנת למעטם ולמנוע ריבויים הטבעי. המצרים מטילים גזרות על בני ישראל ומקימים מערך גובי מס, נוגשים ושוטרים המענים את העם ומעבידים אותם בפרך. אך ללא הועיל, בני ישראל מוסיפים להתרבות באורח פלא.
פרעה מצוה להביא לפניו את המיילדות העבריות, יוכבד אשת עמרם בן לוי בן יעקב ובתה מרים, המכונות שפרה ופועה. בבואן לפניו הוא מצוה אותן להרוג כל זכר הנולד לבנות ישראל. אלא שהמיילדות הצדקניות יראות את ה' ואינן מקיימות את גזרת המלך. אזי, לנוכח המשך התרבות בני ישראל פוקד פרעה לכל בני עמו המצריים להטביע כל תינוק זכר הנולד לבני ישראל על ידי השלכתו ליאור.
לידת מושיען של ישראל
יוכבד אשת עמרם יולדת בן, ומיד עם לידתו מואר הבית כולו באור גדול של קדושה. תחילה היא מצליחה להסתירו בביתה מפני הנוגשים המצריים. אולם לאחר שלושה חודשים נאלצת היא להוציאו בהיחבא אל היאור, שם היא מצפינה את תינוקה בתוך תיבה קטנה על פני המים. מרים, אחות התינוק עומדת מרחוק וצופה בתיבה בתקווה ובצפייה לבאות.
בת פרעה שיוצאת עם פמלייתה לרחוץ ביאור, מגלה להפתעתה את התיבה ובה התינוק הבוכה. היא מנסה להרגיע את הילד ולהאכילו, אך הדבר אינו עולה בידה. מרים הצופה בה מן הצד, מנצלת את מבוכתה ומציעה את עזרתה. הילד הוא מילדי העברים, היא אומרת, ויאות לינוק רק ממינקת עברייה. בהסכמת בת פרעה ממהרת מרים לקרוא לאמה, ואכן התינוק נרגע ומתרצה לינוק מאמו. הנסיכה שוכרת את המינקת העברייה לגדל עבורה את הילד עד אשר יגמל. ואכן, כאשר נגמל הילד, מובא הוא לאימוץ אל בית המלך. שם מעניקה לו בת פרעה את השם משה – על שם "כי מן המים משיתהו".
משה מתגלגל למדין
משה שגדל בבית המלוכה אינו יודע כל מחסור, אך ביודעו את מוצאו כואב הוא את סבלם של בני עמו. דאגתו לשלומם בוערת בקרבו והוא יוצא מן הארמון לראות במה יוכל לעזור לאחיו הנאנקים תחת עול העבדות. והנה בהבחינו במצרי המכה יהודי, אין הוא מהסס לרגע ונחלץ מיד לעזרת אחיו. הוא מביט סביבו לוודא כי אין איש בסביבה, ומכה את המצרי וטומנו בחול. למחרת היום נתקל משה באירוע קשה עוד יותר. הפעם המריבה היא בין אחים, שני אנשים עברים ניצים ביניהם. בצערו, פונה משה אל אחד הניצים ושואל אותו "רשע, למה תכה רעך". הלה עונה בחוצפה באומרו 'מה לך להתערב', ומוסיף ומזכיר את המצרי שהרג משה ביום הקודם. השמועה מתגלגלת ומגיעה גם לאוזני פרעה שמבקש להורגו. משה בורח מפני פרעה ומגיע למדין. במדין, ליד באר המים, פוגש משה את בנות רעואל, הוא יתרו כהן מדין, אשר באו להשקות את צאן אביהן. בראותו את התנכלות הרועים אליהן, ממהר משה להושיען. יתרו מתרשם מגבורתו ואצילות רוחו של האיש המצרי ומזמינו בכבוד גדול לביתו, ואף משיא לו לאשה את ציפורה בתו הבכורה. למשה ולציפורה נולד בנם בכורם גרשום.

זעקת בני ישראל עולה השמימה
התורה מספרת אודות שעבודם המחמיר והולך של בני ישראל במצרים… זעקתם עולה השמימה. הקב"ה שומע את נאקת בניו, ומתעורר לפניו זכרון בריתו עם האבות. משה נבחר להיות מושיען של ישראל.
שליחות הגאולה מוטלת על משה
עתה מגיעה שעת הטלת שליחות גאולת בני ישראל על כתפי משה. משה עוסק ברעיית צאן יתרו חותנו. כרועה נאמן אין הוא חוסך כל מאמץ ויוצא למסעות מרוחקים, בחיפושיו אחר מרעה ראוי ומתאים לכל גדי וגדי בעדר. יום אחד, באחד ממסעותיו, בהגיעו למרגלות הר חורב, הוא הר סיני, נגלה אליו מחזה מדהים. הוא רואה לנגד עיניו כיצד צמח קטן, שיח סנה, בוער באש מבלי שיאוכל. כשהוא מתקרב לחזות בתופעה הפלאית, קורא אליו לפתע ה' מתוך הסנה – "משה, משה". הוא נרתע לאחוריו ועונה "הנני". "של נעלך מעל רגליך" – חלוץ נעליך ועמוד יחף מפאת קדושת המקום – מצוה עליו ה', וממשיך הקב"ה ואומר: נתמלאה סאת סבלם הנורא של בני ישראל והגיעה העת להוציאם ממצרים. עליך, משה, מוטלת המשימה לממש את ההבטחה האלוקית לאבות האומה ולגאול את בניהם מעבדותם במצרים. על טענת משה כי אינו ראוי לתפקיד, משיבו ה' כי יהיה עמו. עוד מודיעו הקב"ה כי תכלית יציאת בני ישראל ממצרים אינה אלא כדי להגיע למקום הזה, בו הוא עומד עתה, על מנת לקבל כאן בבוא העת את התורה. ה' מצוהו לבוא עם זקני ישראל אל פרעה ולצוות עליו בתוקף "שלח את עמי". אמנם, מודיעו ה' מראש, פרעה עתיד להקשיח את לבו ולסרב לשחררם. אך אל לו להתפעל מכך, באשר יפליא ה' את מכותיו בפרעה שוב ושוב, עד אשר, על כרחו, יאלץ מלך מצרים להוציא את כל עבדיו העבריים מארצו. ועוד יתירה מזו, מוסיף ה' באוזניו, בני ישראל יצאו ברכוש רב ממצרים.
מופתים ומטה – עזר לשליחות
משה חושש שמא בני ישראל וכן פרעה לא ישמעו בקולו. על כן נותן ה' בידיו שני אותות אשר יוכיחו את אמיתת היותו שליח ה'. את אות המטה שהופך לנחש וחוזר ושב להיות מטה, ואת אות ידו המצטרעת תחת חיקו וחוזרת ושבה למצבה הקודם. ובאם פרעה יעמוד בסרובו נותן ה' בידיו אות שלישי – כאשר ישליך משה מעט ממימי היאור אל היבשה, יהפכו הם לדם. ושוב טוען משה ברוב צניעותו כי אינו מתאים לתפקיד בשל היותו כבד פה וכבד לשון. על כך משיבו ה' כי אהרן אחיו ישמש לו לפה, וגם המטה, מחולל האותות והניסים, יהיה לו לעזר.

היציאה לשליחות
משה נפרד מחותנו (בהסבירו כי יוצא הוא לבקר את אחיו במצרים) ולוקח עמו את אשתו וילדיו. ושוב נגלה אליו ה' ומוסר בידיו את המסר שעליו להשמיע בשם ה' באזני פרעה: הוצא את בני בכורי (בני ישראל) לחירות, שאם לא כן אהרוג אני את בנך בכורך (מכת 'בכורות'). בדרכם למצרים, בהיותם במלון, נגלה לפתע על משה מלאך ה' המבקש להורגו באשר לא מל עדיין את בנו הצעיר אליעזר. ציפורה ממהרת ומקיימת את המצוה ומצילה בכך את חיי בעלה. ה' מיידע את אהרן אודות שליחות משה ואודות חלקו שלו בגאולת ישראל. במצות ה' יוצא אהרן לקבל את פני אחיו במדבר, ופגישתם המרגשת מתקיימת בהר סיני, עליו
עתידה להינתן התורה. לאחר שמשה מיידע את אהרן בנוגע לכל פרטי השליחות מגיעים הם למצרים ואוספים את כל זקני העדה. אהרן משמיע באוזניהם את דברי ה' ומשה מראה לעיניהם את האותות שנתן ה' בידיו. הדברים נכנסים בלבם של בני ישראל, וכל העם משתחווה לה' בהודיה על הגאולה הקרבה ובאה.
הרעת המצב והחרפת השעבוד
משה ואהרן מתייצבים בשליחות ה' לפני פרעה ומצווים עליו לאפשר לבני ישראל לצאת אל המדבר לשלושת ימי זבח לאלוקיהם. המלך מסרב בתוקף באומרו כי אינו מכיר בה', וכדי להוכיח את נחישותו להדוף כל נסיון התקוממות, מכביד הוא מעתה את ידו על בני ישראל. פרעה מצוה על נוגשי העברים לחדול מלספק חומרי גלם לעבדיו. מעתה, על פי צו המלך, יקוששו העבדים העבריים בעצמם את הקש המשמש לייצור הלבנים, וזאת מבלי להפחית את מכסת כמות הלבנים שעליהם לייצר. נוגשי המלך מכבידים עתה את ידם גם על שוטרי בני ישראל, ומכים אותם להמריצם לתבוע מאחיהם את מכסת התפוקה הנדרשת. כאשר השוטרים העבריים מתלוננים על כך לפני פרעה, מפנה הוא אצבע מאשימה כלפי משה ואהרן. הם האשמים במצב, הוא אומר, בהטילם רפיון בעבודת בני ישראל. בזעמם, מטיחים אחדים מבני ישראל במשה ואהרן כי הם שהביאו להחמרת תנאי שעבודם. משה פונה אל ה' ומתאונן "למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני"?!…" ה' מבטיח למשה כי מעתה יראה את מופתיו במצרים. פרעה עומד ללקות בעוצמה כה רבה, עד שבעצמו יתחנן ואף יאיץ בבני ישראל לצאת ממצרים!