אבות האומה

שלושת הצדיקים אברהם, יצחק ויעקב נקראים 'אבות' ("אין קוראים אבות אלא לשלושה", ברכות ט"ז, ב'), מפני שבהם נתגבשה המהות המיוחדת של העם היהודי (שהגיעה לשלימותה במעמד הר סיני). הם ה'אבות' שלנו, שכן כל יהודי ויהודי נושא בקירבו, בירושה, את מהותם של האבות, מתוקף היותו יהודי. דרגתם הרוחנית של צדיקים אחרים, כמו השבטים וכדומה, אינה נמצאת בהכרח בכל אדם, אך דרגתם של האבות חייבת להימצא בכל יהודי. על כן אמרו חז"ל, "שכל אדם מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב", מפני שיש בכל יהודי את דרגת האבות.
מרכבה
כל אחד משלושת האבות הצטיין באחד משלושת ה'קווים': חסד (אברהם), גבורה (יצחק), תפארת (יעקב). ועד שאומרים על כך, כי האבות 'החליפו' בעבודתם הרוחנית את המידות העליונות, כמאמר: "אמרה מדת החסד לפני הקב"ה: מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי". וזאת, מפני שהאבות הקדושים ביטלו לחלוטין את מציאותם האישית, עד שלא היו אלא כלי שרת בידי המידה האלוקית שאותה ביטאו.
התבטלות כזאת מוגדרת כ'ביטול המרכבה'. כשם שהמרכבה אינה מהווה כלל מציאות עצמאית, אלא היא כלי שרת בידי האדם שיושב עליה; כך היו האבות בטלים לחלוטין לקב"ה, עד שכל ימיהם ובכל מעשיהם לא היו אלא כלי ביטוי של הקדושה. לכן נאמר: "האבות הן הן המרכבה", ולכן גם נקרא הקב"ה בשם "אלוקי אברהם", "אלוקי יצחק", "אלוקי יעקב", מפני שהאבות לא היו מציאות עצמאית, אלא התבטלו לגמרי לקב"ה ונכללו באורו.
האבות הכשירו את העולם לקראת מתן התורה על הר סיני. עד אברהם אבינו היה מה שהגמרא מכנה "שני אלפים תוהו", וממנו התחילו "שני אלפים תורה". ניתן לחלק את העולם לשלוש תקופות: א) התקופה שלפני האבות; ב) תקופת האבות; ג) התקופה שממתן התורה ואילך. תקופת האבות מהווה שלב ביניים, שהכשיר את העולם לקבלת התורה והמצוות.
עבודתם של הצדיקים שלפני האבות, וכן כללות קיום המצוות בתקופה זו, לא היה בהם הכח להאיר את העולם. לכן אומר המדרש: "עד אברהם היה העולם מתנהג באפילה, משבא אברהם התחיל להאיר". העבודה הרוחנית והמצוות שלפני האבות לא יכלו להתרומם ממגבלות הבריאה, ולהביא לעולם אור עליון. במידה שהאיר אז אור אלוקי בעולם, היה זה האור שמלובש בבריאה ומצומצם לפי ערכה. אור אלוקי שלמעלה מגדרי העולם החל להאיר רק על ידי אברהם אבינו.
עבודת האבות עוררה שפע עילאי של אור אלוקי נעלה ביותר. הואיל והתבטלותם לקב"ה היתה מוחלטת, על כן זכו להוריד לעולם אורות אלוקיים נפלאים ביותר. בכך הכינו עבורנו את הכוחות לקיום התורה והמצוות שלנו. תורת החסידות מביאה על כך משל מאב שמכין לבנו את כל חומרי הבניין ואף את תוכנית הבנייה, כאשר הבן רק צריך ליטול את החומרים ולבנות את הבית בפועל.
במשל זה באות לידי ביטוי שתי נקודות:
א) שהחומרים וכו' ניתנים לבן מן המוכן על ידי האב;
ב) אבל הבנייה בפועל נעשית על ידי הבן.
ואף בנמשל כן: האבות הורידו לעולם אורות עליונים ביותר והכשירו את העולם לקבלת אור הקדושה, אך העבודה המעשית של קידוש המציאות הגשמית לא נעשתה על ידי האבות, אלא היא נעשית דוקא על ידינו. למצוות של האבות לא היה הכח להיספג בתוך המציאות הגשמית, להתמזג איתה ולקדשה; הם נשארו שני דברים נפרדים. על כן אנו אומרים שהאבות רק הכינו את הקרקע, אבל הכוח לקדש את המציאות הגשמית ולהעלותה למעלה – כח זה ניתן רק לבני ישראל במעמד הר סיני.